על תנועת הלב ותנועת הגוף – מחול אחרון ופרידה

כתיבת תגובה

עם סיום שנת הלימודים, באה לסיומה גם שנתי כרקדנית בקהילה בחורה.

תמו ימי שני ורביעי בנגב, תמו מפגשים עם תינוקות, פעוטות, נשים – רובן אימהות ומיעוטן לא, גברים, נערות וצעירות;

במהלך שנת הלימודים נגעתי בחייהןם של למעלה משבעים אישה ואיש באופן שבועי ועוד רבות ורבים בקהילה, במפגשים חד פעמיים וגם באופן עקיף.

למשל, בעלה של אחת המטפלות, שיישמה את מה שלמדנו בקורס עיסוי תינוקות על גבו.

או ילדיה של מורה בבי"ס, שסיפרה שהחלה לתרגל נשימות בבית, כדרך להתמודד עם העומס של הטיפול בילדיה בבית לאחר שעות רבות של עבודה עם ילדותים בבי"ס.

או אחיותיה של סייעת, שהיא לימדה אותן תרגילים מהשיעורים, כדי שיהיה לה עם מי לתרגל בבית, וכדי שגם הן תוכלנה להינות מהידע שצברה וחשבה שהוא משמעותי לחיים.

או כמה נערות, שממש ניתן היה לראות ששיעורי המחול הן החמצן השבועי שלהן. תמיד מגיעות, לא מפספסות שיעור, תמיד מחייכות במבוכה, לראות מה הפעם יקרה, מתרגלות ברצינות, לא להפסיד אף צעד; מתפוצצות מיצירתיות ברגעי האילתור בהן הריקוד 'חורייה' – חופשי והן חופשיות לנוע בלי מבוכה, בלי עכבות, בלי המבט המבקר והמבגר.

רגעי המעבר מ'עם' ל'בלי'. עם הנסיעות, האתגרים, הביטולים ועם הרגעים הקסומים של הקשבה בקבוצה לגוף, לנשימה ולנשמה; בלי כל החברות והחברים שצברתי, 'אהלן' 'מה נשמע?' 'מה שלום תל אביב היום?'  בלי שעות רבות של הנחיה ומעבר לעיתים חד, בין קבוצה לקבוצה.

אני בוחרת לסיים את השנה עם סיפור קבוצת התמיכה לאימהות לילדות וילדים על הספקטרום האוטיסטי.

אחת לחודש במהלך השנה נפגשה קבוצת האמהות למפגש תמיכה בהובלת יועצת ועובדת סוציאלית. במפגשים האלו הייתי אחראית על שילוב שיטות של עיבוד באמצעות הגוף והתנועה. על מנת לעורר את הנשים לשיתוף, תמיכה ותחושת יכולת. פעמים רבות, עלו במפגשים תכנים קשים, ועל כן לתנועת הגוף במפגשים אלו חשיבות מיוחדת. הסיפורים משפיעים על כולן במעגל ומחברים אותן למקומות של קושי וכובד. התנועה מאפשרת עיבוד של החוויות בכל הגוף ולעיתים הקלה דווקא בשל ההתמקדות לאורך זמן בגוף שמדבר בשפה אחרת, שמניח לראש ולפה ולמוח, שמניח לעיניים ומעורר חושים אחרים, שמחזיר בעזרת הנשימה לכאן ולעכשיו.

באחד המפגשים נפגשנו במטבח, ועסקנו גם בהכנת אוכל, שהיא אומנותי השניה והמשולבת במופעי המחול שאני יוצרת. אחת האימהות בחרה בכרוב לבן, מלפפון ועגבנייה התחילה לחתוך את הכרוב בסכין גדולה ואמרה:

'הכרוב בנוי בצורת עלים, כמו הרבדים בחיים שלי, המכשולים והקשיים שעברתי בחיי… בזמן שאני חותכת שומעים את קול החיתוך. הקול הזה נשמע, אך לא מובן. רק אני והלב שלי, ובכל פעם שאנו חותכים ונכנסים לעומק הכרוב אנו מרגישים את הטעם המתוק שלו בפנים; כמו שאחרי שהצלחתי להתמודד עם קושי מסוים אני מרגישה שלמדתי שיעור נוסף לחיים.

העגבנייה היא פרי בסיסי בהכנת הסלטים בבית וזה מחזיר אותי להיסטוריה הבדואית של האוכל; שאין סלט בלי עגבנייה. העגבנייה הזאת היא אני, זאת הדמות שלי… '

כה שמחה על ההזדמנות הנפלאה לפגוש את כל הנשים, והאנשים, החזקות הללו ולתת להן ולהם מכליי

להקשיב לקולות הלב דרך תנועת הגוף

מקווה להתראות בשנה הבאה!

באהבה ובהוקרה,

אורלי اورلي  Orly

מודעות פרסומת

על המודעות

כתיבת תגובה

השבוע למדתי מילה חדשה בערבית 'אלוועי' – מודעות.

זו אולי המילה הראשונה שהייתי צריכה להוסיף לאוצר המילים שלי, שכן למעשה זה מה שאני מלמדת יותר מהכל.

למדתי את המילה בזכות בית הספר המיוחד והאמיץ שאני עובדת בו השנה. בית ספר אלופא' לילדים על הספקטרום האוטיסטי מכל החברה הערבית בנגב. זהו המקום הראשון שפתח בפני את דלתו בתחילת השנה. הרבה בזכות יועצת בית הספר סברין אלנבארי והגישה החינוכית, החברתית, הסביבתית והמערכתית שמוביל מנהל בי"ס הספר, דאהר אלעשיבי.

בבית הספר נהוג לקרוא לשיעורים שלי בשם הכולל 'יוגה'. לפעמים אני באמת עושה להם שיעור יוגה, אבל רוב הזמן אני משתמשת בכלים שונים מתחום התנועה המודעת והמגע – אימפרוביזציה, טכניקת אלכסנדר, תנועה אותנטית, אנטומיה חוויתית, פלדנקרייז, שיאצו, עיסוי תאילנדי ועוד.

המטרה היא למצוא דרכים לעורר את הגוף למודעות, לעורר את המודעות דרך הגוף ולחבר בין שניהם באופן מודע תוך עקיפת מנגנוני ה'רעש' המשפיעים על התודעה, הנשמה ולכן גם על הנשימה והגוף.

אנו עושות ועושים זאת דרך הגוף; דרך ההכרות עם דרכי פעולתו; דרך הזמן שנותנות להרגעת המתח ולמיקוד התודעה לנשימה ולאיברים ספציפיים; דרך שקשוק הגוף; ודרך תנועה זורמת ופשוטה ומיקוד תשומת הלב אליה ולדרכים שהיא משנה את שאר חלקי התודעה.

כשבאתי לנגב, ולחורה, עם הרעיון ללמד מחול, ידעתי שאת מה שאני מציעה טרם הציעו לחברה הערבית הבדואית בנגב. האמנתי שזה נחוץ וחשוב להציע כלים כאלו למי שחיים וחיות במערכת אנושית, כלכלית, פוליטית ומגדרית לא פשוטה בכלל. קיוויתי שאצליח להגיע אל הא~נשים ושאשכנע דרך המפגשים בחשיבות הכלים האלה ובעוצמתם להביא שינוי פנימי וחיצוני.

אני מסיימת היום במילותיה של נור אבו שהאב, קלינאית תקשורת וחברה בצוות הניהול של בית ספר אלופא', המשתתפת בקבוצת המורות בבי"ס, על חוויתיה מהמפגשיםL

נשימה לנשמה

'פיתוח תשומת לב תמידית לגוף שלנו. תשומת הלב מייצרת הקשבה לגוף.

כאשר אני מפנה את תשומת הלב לאיבר בגוף ונושמת אליו, אני חשה אותו. חשה כאשר הוא מרגיש בטוב או בפחות טוב.

לעצום עיניים ולהתחבר אל הנשימה וכך אני יכולה להרגיש שתנועת האוויר של השאיפה והנשיפה היא בעצם רוח, ובדיוק כמו רוח חיצונית זו יכולה להיות רוח שקטה ומלטפת או רוח סוערת וחזקה.

כך אני שמה לב לכל האותות שהגוף שלי שולח לי ומספר לי על אפשרויות לבעיות, על משמעות של פעולות שאני עושה, על פגיעות שאני יוצרת בו.

אחרי קליטת המידע מהגוף אני מנסה לפרש אותו ואז לפעול בצורה ברורה על מנת לשפר את מצבו.

ותמיד למצוא את הזמן להקשיב לגוף כי אם לא נקשיב, לא נשמע !!!'

In the jam @Play 2014

ללמד חיים בחברה בה המוות נוכח

6 תגובות

בחודשים האחרונים המוות נוכח בעיירה

עם היציאה לחופשת החורף, שני מקרי מוות על רקע סכסוך ותיק בין שתי משפחות שמצאו עצמן באותו ישוב, כחלק ממדיניות יישוב האוכלוסייה הערבית בנגב. כמי שעובדת עם קבוצות מגוונות בקהילה מצאתי את עצמי מתקשרת ומנחמת א~נשים משתי המשפחות, שומעת את כאבם וכואבת איתן; וגם מתמודדת עם ביטולים עקב 'המצב';

כמה שבועות לאחר מכן הצטרפה משתתפת חדשה לקבוצה וסיפרה כבר במפגש הראשון שזו יום השנה למותה של אימה, שמתה בתאונת דרכים טרגית בכניסה לישוב בה נהרגו ונפצעו נשים רבות שנסעו מהישוב לירושלים-אלקודס להתפלל;

יום לאחר מכן, נפטרו שלושה צעירים מאחת המשפחות בתאונת דרכים קטלנית, שכללה גם פצועים קשה;

ולאחר כן, תאונה נוספת, ואדם צעיר נוסף מת.

בתוך כל זה, מה משמעות התנועה, מה משמעותו של הגוף החי והמתנועע בתוך עולם בו המוות נוכח?

עם השאלות האלו הגעתי לשיעור העשרה לנערות בסיכון באחד המרכזים בישוב

את העצב, הכאב, הכעס, הפחד – אנו פוגשות גם בגוף; אם ניתן לו מקום, אם לא נדחיק ונעלים, הפחד יעובד, וכתוצאה מכך גם ישתחרר, לפחות בחלקו. בנוסף, במצב של אי אמון, של קושי וכובד, יש נטייה לראות בעיקר את הרע, על כן יש חשיבות גדולה להציע חוויות חיוביות, של אמון, הקשבה, תמיכה, חיבור.

עם תובנות אלו נכנסתי לשיעור באותו יום. מציעה מפגש של אחת על אחת, להוביל אחת את השניה בעיניים עצומות – ליצור מרחבים של שותפות, תלות הדדית ואמון בין אחת לשניה; לשבת בשקט ולהקשיב לקולות של הנשימה המשותפת – לחוש את הביחד שלנו, ללא הבדל ולפני השמות והמשפחות; לגעת בעדינות, ברפרוף, לעקוב אחרי עמוד השדרה האחת של השניה, להקשיב לחוליות המחוברות זו לזו והפועלות – כל אחת לעצמה וכולן ביחד;

הצעתי בשיעורים בשבועות האחרונים רגעים של התבוננות שקטה לצד רגעים של שחרור חושי נטול מחויבות, חיברתי בין איכויות ההקשבה לעצמי ולחלל- מאבני הייסוד של עולם האימפרוביזציה – לבין הצורך להקשיב אחת לשניה ביישוב. ובעיקר, הבאתי, פעם אחר פעם, אישה אחר אישה, וגם כמה גברים, להיות ברגע, במלאות ובנוכחות בגופם, להקשיב לו ולמה שהוא מציע-

כי הגוף לעולם מציע חיים,

חיים עשירים, ומלאים, ונושמים;

באתי ללמד חיים, והמוות מזכיר לי זאת, מחזק את החשיבות שבהתמדה בחזרה את הגוף ואל מה שיש לו לספר לנו

IMG-20151217-WA0004

עיסוי תינוקות במעון יום

מסכימה

כתיבת תגובה

השאלה מה המשמעות של להיות 'אמנית בקהילה' מעסיקה אותי מאוד מאז שהחלטתי להציע את עצמי כ'רקדנית בקהילה'. עם איזו 'קהילה' אני מדברת? עד כמה התפקיד שלי הוא להקים 'קהילה' או לעורר שיח ב'קהילה'? אילו חלקים מסך כל הא~נשים השונים במרחב בו אני פועלת לוקחים חלק בעיצוב השיח? באיזו שפה השיח הזה מתקיים?

התפיסה שמובילה אותי היא להיות כמה שיותר זמינה לכל מי שמעוניינת. כמה שיותר פתוחה למה שצריכים. כמה שיותר פעילה ברמות שונות, גילאים, מוסדות. להפוך את עצמי לנראית, כמי שמובילה פרויקט מסוים, להגמיש את כולי תוך שאני ממשיכה להגדיר גבולות ברורים ומנומקים ל-מה כן ומה לא.

כך, באופן מרגש ביותר, פנתה לאחרונה קבוצת גברים מאחד המוסדות בו אני עובדת עם נשים, בבקשה לפתוח קבוצה עבורם. אמנם הקבוצות כבר נקבעו ולוחות הזמנים שלי כמעט מלאים, אבל זו בקשה שנכון להסכים לה. אמנם אני עובדת עם נשים וחושבת שהשינוי העיקרי יכול ויבוא מהן. יחד עם זאת אני מאמינה שגברים צריכים להיות חלק מהשינוי, צריכים להכיר את האופי המהפכני של עבודת הגוף, ולהסכים לה.

אני גם יודעת שבמצבים של מיעוט משאבים, חשוב במיוחד לשמור על הגינות והוגנות מהותית, כדי למנוע מצב של תחושות קיפוח. דבר נוסף, וחשוב לא פחות, משמח שקבוצה של גברים התאגדה ויצאה בהצהרה כזו. שגם להם חשוב להשקיע בעצמם דרך הגוף, שהם רוצים זמן להכיר את גופם ולהקשיב לי כשאני מנגישה להם את האפשרות להקשיב לעצמם, ולאחרים – ולאחרות – בסביבתם.

אז הקהילה שלי השנה, שהולכת ומתגבשת בזכות נשים – וגם כמה גברים – מדהימות שזכיתי להכיר ולעבוד ביחד, כוללת:  נערות שזקוקות למרחב בטוח אחרי הלימודים וכאלו שנמצאות בחוד החנית של התכניות המדעיות, נשים שעובדות ימים ארוכים עם תלמידים מורכבים, נשים שמטפלות בתינוקות של אחרות שיצאו לעבוד, וכעת גם גברים.

אני כבר עמוסה, אבל עדיין סקרנית ופתוחה לראות מה עוד יצטרף בהמשך הדרך. הסכמה, הקשבה, פתיחות וגמישות אלו כלי בסיס באימפרוביזציה, אותה אני מלמדת בכל שיעור – לנערות, נשים, וכן – כעת גם גברים.

Shine like you can

להתחיל – נִבְּדַא!

כתיבת תגובה

היום מתחילות שתי קבוצות חדשות בחורה, לכ-35 נערות בגילאי חטיבה ותיכון.

אני מנצלת את הדרך הארוכה למחשבה מדומיינת על מה שיקרה בעוד כמה שעות:

כיצד הן תהיינה? למה הן מצפות?

כיצד אצליח לשלב בין הרעיונות שלי על גוף ותנועה, רעיונות שנוגעים במקומות עדינים, לעיתים חזקים בעוצמת הרגשות שמעלים, בחיבור שבין גוף לנפש, לנשמה ולנשימה, לבין רצונן להתפרק, להיות ביחד במרחב שבו מותר להן להיות מי שבחללים מעורבים וציבורים הן צריכות להקפיד?

יותר מזה, הפרויקט 'רקדנית בקהילה' הוא פרויקט קהילתי. אני אמורה לשלב בין הריקוד כפי שאני מבינה אותו לבין המושג הגדול ולעיתים הלא ברור הזה – קהילה. בין רצונותיה, צרכיה וגם עקרונותיה ושיטות העבודה שלה. החברה הערבית-הבדואית בנגב רואה ריקוד כדבר משמח, הקשור לחתונות ולשמחות משפחתיות, של ביחד. עם זאת, יש בו גם איום. במיוחד שהריקוד שאני מייצגת בעיני חלק מהם, גם כיוון שאינם מכירים אותי, שקשור לתפיסות מערביות, שהיסטורית, יש בקהילה החצויים כלפיהן. יתרה מזאת, גם אלו שפגשו בתפיסות אלו וקיבלו אותן, רוצים לבחור מה מהן להכניס לחייהם, כמה ומתי. פה ניתן לראות כיצד שני חלקי שמות הפרויקט מתחברים.

העבודה שלי בתנועה דרך אילתור עוסקת בבחירות שלנו בכל רגע ורגע. הבחירות האלו הן תמיד אישיות וביחס ל. גם הנערות שאפגוש היום עומדות בפני בחירות כאלו. כחלק מקהילה שעברה ועוברת שינויים מרחיקי לכת באורחות חייה ותפיסותיה, הן פוגשות יום יום בעמדות המציעות חופש בחירה אישי, לבין חברה הפועלת לפי מערכות התייחסות משפחתיות וקבוצתיות, הדורשות בחירה בהתאם למוסכמות חברתיות.

אני מקווה שבשיעורים נוכל לפגוש את עצמנו, כל אחת לעצמה וכולנו ביחד, ולראות מה קורה לבחירות שלנו, ליכולת לבחור בכל רגע רגע בחירה בהירה ופשוטה, כאשר אנו מציעות את הגוף כמרחב בחירה.

שיהיה לכולנו בהנעה ובהצלחה!

אורלי اورلي Orly

BW5A0278 detail2.png

פרויקט חדש בא לחורה

כתיבת תגובה

נעים מאוד! צ'רפנא!

שמי אורלי אלמי ו'ירשתי' את הבלוג הזה ממשה בלמס האחד והיחיד, שהפעיל את פרויקט 'אמן בקהילה' במשך ארבע שנים בחורה והגה ויצר את הבלוג כחלק מהפרויקט.

השנה, אני שמחה מאוד לפתוח פרויקט חדש וחדשני, בשם 'רקדן (ובמקרה שלי רקדנית) בקהילה'.

זהו פרויקט חדש של משרד התרבות המשלב יוצרות ויוצרים בתחום המחול בישובים שונים ברחבי הארץ, תוך מתן תשומת לב לישובים המרוחקים מהמרכז הכלכלי, הגיאוגרפי והתרבותי-אומנותי של ישראל.

בבלוג אעלה הגיגים, רעיונות, תובנות ומחשבות מהעבודה בחורה, ולעיתים גם מידע על הפעילות ואולי גם תמונות.

בתקופה הקרובה אציג גם מידע נוסף על התכנית בכלל ועל התכנית בחורה בפרט.

הצטרפו אלי למסע מרתק בתנועה ובמילה,

Thanks תודה شكرا,

אורלי اورلي Orlyבדרך

התערוכה "פרסונה בכפר" תפתח ב-11 ביוני 2015 בגלריית תאטרון הפרינג' בבאר שבע

כתיבת תגובה

בסוף שנה גדושה בפעילות מציגים חברי קבוצת האמנות בחורה את התערוכה "פרסונה בכפר" הכוללת שלושה עשר צילומים ושתי מסכות. אם נספיק לסיים את ההכנות יתקיים בערב הפתיחה מיצג של הקבוצה ברחבת תאטרון הפרינג'. לא מבטיחים.

בהמשך הפוסט, 2 תמונות מתוך התערוכה וטקסט התערוכה בעברית. בקטלוג הוא מופיע גם בתרגום לערבית.

הזמנה פרסונה בכפר

פרסונה בכפר

בסוף 2014 סיפרתי באחד משעורי הציור בחורה, שקראתי על נערה אחת, שבני משפחתה מפצירים בה לעבור ניתוח לקיצור קיבה. נערה רגילה עם מבנה גוף קצת מלא שסביבתה החליטה שהיא שמנה מדי. הבנות ששמעו את הסיפור התקוממו. הן הרגישו שנעשה לנערה עוול, שזוהי רשעות לאלץ אותה לעשות ניתוח כשהיא בריאה לגמרי. הן דרשו שבני משפחתה יאהבו אותה ויקבלו אותה כפי שהיא. בקבוצתנו, שהייתה מורכבת אז רק מבנות, נגע הסיפור בקצוות העצבים החשופים ויצר תגובה.

IMG_0045

IMG_0007הסיפור נוכח בתערוכה כמרכיב מיתולוגי בעל תוכן רגשי וחברתי, אבל אינו מופיע בעבודה באופן ישיר. התערוכה מציגה צילומים שבמרכזם מופיעות מסכות שפותחו במשך כמה חודשים לצד מסכות מקוריות אחדות. חלק מהמסכות הן ייצוגים דמוניים של גברים, שהתגלגלו מהדמויות של הסיפור המקורי: האב, האח, הרופא, וחלקן מייצגות בת או אם. הזהות המגדרית של רבות מהן התבררה רק מתוך היחסים שעוצבו מול המצלמה. בחלק מהתמונות מופיע הגוף הנשי כשהוא מעוות ובעבודות אחרות מופיעה אישה צעירה בהקשר מסורתי, כשהיא לומדת לבשל או לצדו של גבר בעמדה עדיפה. כל אלה הם מבטים על מקומה של האישה בהקשר פרטי וחברתי.

עם זאת הצילומים אינם מתמסרים לפרשנות בקלות. הם כוללים סימנים רבים של הסביבה שבה צולמו ושל הזהויות המתקיימות בה, כך שעל אף הממד המיתי שמחדירות המסכות לצילומים, הם גם ריאליסטיים מאד. העבודות צולמו במרחבים שבהם מתרחש היומיום: ברחוב, בחלל ציבורי מסורתי המשמש את גברים (שיג) ובחדרים פרטיים. הדמויות עטויות המסכות המופיעות בכפר הופכות ל"פרסונה בכפר". הן יוצרות מפגש עם ילדים ומבוגרים, מעוררות  סקרנות, פנטזיה, חרדה וצחוק. חלק מהתושבים הופכים בעצמם לשחקנים במחזה המצולם ויוצרים זיקות חדשות בין המסכות והמציאות.

"פרסונה" הוא שמה היווני של המסכה ששימשה את התיאטרון של יוון העתיקה. המובן המקורי של השם, משמר את כוחה של המסכה בהגברת קולו של השחקן. חברי קבוצת האמנות של חורה משמיעים קול באמצעות אמנות. אמנות שכמו המסכה משמשת בתפקיד כפול של הסתרה ושל גילוי.

משה בלמס

Older Entries