קהל רב תרבותי בגלריה חנינא בפתיחת התערוכה "התקהלות"

כתיבת תגובה

ארוע פתיחת התערוכה בחנינא בשבוע שעבר היה מרגש. כעשרים בני נוער מחורה השתתפו בפתיחת התערוכה שבה הוצגו עבודות של קבוצת האמנות מחורה לצד עבודתם של קבוצות מדימונה, נתיבות ות"א.
בפתיחה השתתפו גם עלי אבו אלקיעאן מנהל המתנ"ס בחורה, גב' עידית עמיחי האחראית על פרויקט "אמן בקהילה" במשרד החינוך, האוצרים עמי שטייניץ ומילנה גיצין אבירם, אמנים חברי קבוצת חנינא ואורחים רבים נוספים.

דוקא בשבוע שבה הגיעה שנאת הזרים לשיאים חדשים ופוליטיאים התחרו באמירות קיצוניות, היתה פתיחת התערוכה הצעה לדיאלוג והכרות בין קבוצות מרקע תרבותי שונה לגמרי. היו שם ילדים ממוצא פיליפיני ובני משפחותיהם, בני נוער בדואים, יהודים דתיים מנתיבות ומדימונה אמנים שלכל אחד מהם זהות ורקע תרבותי מסויים ורבים אחרים. לכמה שעות יכלו כל הטיפוסים השונים האלה שיחסם זה לזה מתווך לעיתים קרובות דרך תבניות סטריאוטיפיות מפלגות, להדחק לחלל צר אחד של גלריה בדרום ת"א להתבונן בעבודות אמנות של זולתם, להתרשם מהיוצרים ואף למצוא קווי דימיון בין דילמות שמעסיקות כל קהילה בנפרד.

יש בתערוכה  ציורי ילדים מלאי קסם והמצאה שנוצרו בהנחיתה של נטעלי שלוסר, עבודות הדפס מקוריות ועדינות של קבוצת נשים מדימונה בהנחיית יפעת גלעדי וציורי שמן שיצרו נשים חרדיות מנתיבות בהנחייתה של אסנת סרבגילי וכמובן הצילומים היפים של אדם ונוף שצולמו בחורה. כמו כן מוצג סרטה של רבקטל פיינה שבמרכזו דמותה של חכמה, אשה בדואית חזקה מאל עראקיב, שביתה נהרס אין ספור פעמים על ידי השלטונות. כמעט כל העבודות מזמינות בין היתרקריאה פוליטית אקטואלית בהתחשב ביוצרים ובסוגיות החברתיות שמעסיקות את הקהילות בתוך עצמן וביחס בינהן למדינה ולקהילות אחרות. יחד עם זאת, נדמה כי  העבודות מסרבות לקריאה מסוג זה וגם האוצרות של יפעת גלעדי  שמנגישה את העבודות לגובה הפיזי של ילדים ונמנעת מצירופים פלטקטיים, מעדיפה את המפגש האנושי התמים ואת הקסם של יצירה והאחרות האימננטית שלה. משום כך יש בתערוכה משהו מדבק שמעודד את הרצון הפשוט ליצור.

מצגת זאת דורשת JavaScript.

תמונות מהפתיחה, צילום: חברי קבוצת אמנות חורה

מודעות פרסומת

הזמנה: פרויקט אמנות חורה ישתתף בתערוכה קבוצתית בגלריה חנינא בתל אביב

כתיבת תגובה

קבוצת תלמידי התיכון של פרויקט אמנות חורה בהנחיית משה בלמס, ישתתפו בתערוכה קבוצתית בגלריה חנינא בת"א. הפתיחה ביום חמישי ה-24 במאי  בשעה 1800 .

מדובר בתערוכה משותפת לכמה קבוצות של אמנים צעירים ומבוגרים המציגים לראשונה בת"א. יוזמת ואוצרת התערוכה היא האמנית יפעת גלעדי, שגם הנחתה במהלך השנה קבוצת נשים מדימונה במסגרת תכנית "אמן בקהילה" של משרד התרבות. עוד ישתתפו בתערוכה קבוצת ילדים שעבדה במהלך השנה עם האמנית נטעלי שלוסר גם היא במסגרת אמן בקהילה, קבוצה של אמניות חרדיות הפועלת בעיר נתיבות בהדרכת אסנת סרבגילי והבמאית הצעירה רבקטל פיינה שתציג סרט תיעודי קצר העוסק במאבקה של אשה בדואית על אדמתה באלעראקיב.

חנינא היא גלריה קהילתית המופעלת ע"י קבוצת אמנים ופועלת בדרום ת"א במרחב עירוני  רב תרבותי. החיבור בין הגלריה לאמנות המגיעה מהפריפריה החברתית והתרבותית הוא לפיכך חיבור מוצהר וטבעי.  התערוכה שכוללת ריבוי של דרכי מבע ושפות היא באותה עת מקומית מאד ועכשווית מאד.

טקסט נילווה לתערוכה

העבודות המוצגות בתערוכה בגלריה חנינא נוצרו בעבודה עם תלמידי תיכון ביישוב הבדואי ח'ורה שבנגב, במסגרת פרויקט "אמן בקהילה" של משרד התרבות בהנחייתו של משה בלמס.

ככלל עוסקות העבודות במקומם של הצעירים בחברה בתקופה של תמורות גדולות באורח החיים הבדואי. משקל גדול יש לעובדה שבין האמנים הצעירים שהשתתפו בפרויקט יש בנות בדואיות רבות. לפיכך באים לביטוי זה לצד זה תעוזה וחשש, אירוניה עצמית ומודעות ביקורתית למעמדם של הבדואים בחברה הישראלית. העבודות כוללות עבודת וידאו המתארת לבישה טקסית של לבוש בדואי מסורתי, עבודות צילום שבמרכזן הדימוי של סוס ורוכב או רוכבת ועבודות של ציור על גבי צילומים.

מר ראסל על סוסו/ג'יימס סימור

בתרבות הבדואית הסוס הוא סמל מעמד ומזוהה עם גבריות, כבוד ואומץ לב. ניצחונם של הסוס ורוכבו  בתחרות או בקרב מביאה כבוד לא רק לרוכב אלא גם למשפחה ולשבט. סביב הסוס  התפתחה תרבות שלמה של אריגת קישוטים צבעוניים המייצגים באופן סימבולי את הישגיהם של הסוס ורוכבו ואת גדולתו של השבט. רעיונות אלה משתקפים בסיפור ובשירה הבדואית העממית. הסוס הערבי האצילי יובא למערב במאה ה-18 והפך במהרה לכוכב ספורט המרוצים המודרני שהתמסד באירופה במחצית השנייה של המאה ה-18. אמנים כגורג' סטאבס, ג'ימס סימור הבריטים, פיטר טילמנס ההולנדי ואחרים תיעדו בציוריהם את הסוסים ואת בעליהם האריסטוקרטים, לעיתים קרובות על רקע האדמות שבבעלותם. התמונות שצולמו בשדות המקיפים את ח'ורה מתכתבים עם ג'אנר זה, אם כי נוספת להם נימה אירונית וביקורתית. שכן, הבעלות על האדמה היא סלע מחלוקת מרכזי המאפיין את יחסיה של הקהילה הבדואית עם המדינה.

נער/מתוך פרויקט אמנות חורה 2012

בחברה הבדואית הרכיבה על סוסים שמורה לגברים בלבד. המראה של נער רכוב על סוס הוא מחזה נפוץ ונורמטיבי ביישובים הבדואים הכפריים. לעומת זאת נערה רכובה על סוס הוא מראה נדיר. הצגה של תמונות בהן מופיעות נשים בדואיות והפצתן נחשבת גם היא למעשה אסור. המסורת הבדואית הנשענת על פרשנות מחמירה של חוקי האיסלם מטילה מגבלות רבות על צניעותן של הנשים ועל חירותן במרחב הציבורי. הפגיעה בצניעותן של הנשים מאיימת על הגברים, המשפחה והשבט כולו ופוגעת בכבודם ובמעמדם החברתי. הפגיעה בכבוד המשפחה אינו דבר של מה בכך בחברה שבה לא עומד הפרט במרכז אלא הקהילה כמסגרת סולידארית ובעלת משמעות.

פריים מתוך עבודת וידאו: Desert walk#1/ פרויקט אמנות חורה

אף על פי שבהדרגה הנורמות השבטיות של החברה הבדואית משתנות בלחץ של התנאים הכלכליים והמדיניים, קיים מתח מתמיד בין המסורת הבדואית ובין הערכים הליברלים והדמוקרטיים שהקהילה נחשפת אליהם. בתהליך זה של אימוץ חלקי וחשדני של ערכים חילוניים עלולים פרטים לשלם מחיר יקר על חריגה מהנורמות. העבודות המוצגות בתערוכה מתקיימות בקו התפר בין הנורמות השליטות ובין השינוי שחווים האמנים הצעירים בדורם. הם עושים זאת מתוך סקרנות לעולם שמחוץ לקהילה ובהסתייגות מייצוגים רומנטיים של התרבות הבדואית הן כלפי פנים והן על ידי האחר. אך גם בזהירות רבה המשקפת את תלותם הגדולה בקהילה.

בעבודות שבתערוכה ננקטות תחבולות שונות כדי לעמוד בנורמות הייצוג המקובלות על הקהילה. זהו המרחב שבו נעשית העבודה הפנימית והחברתית המשמעותית של הקבוצה. המודעות למגבלות התרבותיות אינה מייצרת מרד ומחאה דווקא, אלא פתרונות יצירתיים. התחבולות שננקטות משכללות את השפה האומנותית מחד ומאידך מאתגרות גם את הנורמות השבטיות וגם את הציפיות מאמנות עכשווית. בין היתר העבודות אינן חתומות על ידי הצלם או יוצר העבודה אלא ע"י הקבוצה. בחירה זו מערערת על המיתוס של היוצר האינדיבידואל לטובת הקהילה היוצרת. זהו אינו רק מאפיין תרבותי שונה שאינו מאפשר עמידה ביקורתית נגד מקומן של הנשים למשל, אלא במידה רבה הכרה במרכזיותה של הקהילה לחייהם של הפרטים בתוכה.

בתוך כך, במערך הכוחות הפועלים בזירה התרבותית, המודרניות והחילוניות שמייצגת האמנות העכשווית אינן נתפסות בהכרח כקידמה. עבודת הוידאו לדוגמה, מציגה שני צעירים כשהם פושטים ולובשים לבוש מסורתי תוך כדי תנועה על רקע הכפר. הדימוי של הבגד המודרני מול הבגד המסורתי מייצג בפשטות את המסורתי מול המודרני. אף על פי כן אין מדובר בדיכוטומיה, אלא בתהליך שבו בכל רגע נתון מוצגים במקביל על שני מסכים, הקיום הבו זמני של הישן והחדש והתנועה בתוכם. הוידאו שצולם בהליכה לאחור נערך כך שהתנועה תראה ריאליסטית, אך מדי פעם מתרחשים בה שיבושים וא-נורמליה המערערים על האפשרות של תנועה ליניארית על ציר הזמן של התרבות. כפי שמציע האנתרופולוג טלאל אסד, בביקורתו על תפיסת החילוניות של המערב: החילונית אינה יורשתה של המסורת הדתית אלא מתקיימת במקביל לה במאבק מתמיד בין ערכים ומיתוסים.

משה בלמס, מאי 2012

בדואיישן

תגובה אחת

מה אפשר לעשות כשאי אפשר לפרסם צילומים של נערות בדואיות ?
המגבלה הולידה עבודות חדשות בעזרת ציור על גבי צילומים מודפסים של חברי הקבוצה.

בשלב כלשהו הבעיה שהתחלנו ממנה הפכה כמעט שולית ונפתח מרחב חדש של דמיון ופנטזיה. צילום של הכפר קסר א-סיר ליד דימונה שצולם באחד מסיורינו הפך תחת ידו של סמי אלעטאונה לנווה מדבר.

צילום של ילדה קטנה המצביעה בחוסר מודעות על כתבה המספרת על תפיסה של סמים ברהט, הפך בעבודתה של רים אלנבארי למרחב דו לשוני אירוני המספר משהו על תקשורת וחוסר תקשורת.

באסם אל עטאונה הפך צילום מטושטש של יד נשית לעולם של סמלים והתרחשויות ציוריות מיניאטוריות המתיקות את היד מהקונקרטי למופשט והסימבולי.

איה לקחה צילום קבוצתי של בנות שינתה את הרקע המקומי והסתירה את פניהן בשכבה לבנה עבה. כפיצוי על מחיקת פני הנשים הבליטה את כיסויי הראש באדום עז.

סמי הוסיף לצילום שעבד עליו שתי כתובות בעברית. באחת מהן כתב: "תן לבדואיישן לחיות" על משקל "תנו לחיות לחיות". בתוך כך המציא מילה חדשה: "בדואיישן", שבהברקה מסכמת את התמורות שעוברת החברה הבדואית. האירוניה שבמשפט הזה היא כפולה. הבדואיישן אינו רק אורח החיים והמסורת הבדואית הזקוקים לשימור והגנה כמו חייהם של בעלי חיים. הבדואיישן הוא גם האופן שבו לא יכולה המסורת הבדואית להתקיים אצל הבדואים עצמם ללא השתקפתותה בתודעת האחרים. הבדואיישן הוא אם כך המסורת הבדואית כשהיא מותנת כבר בתנאים המסויימים של המפגש עם המערב הישראלי, האמריקאי. הקולוניאלי אם תרצו. בוידאו שהופק לאחרונה במסגרת הקמפיין נגד תוכנית פראוור מצביעה הדוברת (השחקנית) אמל מורקוס על הרומנטיקה של הבדואים והמדבר בעיני הישראלי. הבדואיישן הוא הרומנטיזציה שעושים הבדואים עצמם למסורת שלהם, תוך שהם מפנימים את מבטו של האחר אך גם מלגלגים עליו ועל עצמם. בדואיישן.