השאלה מה המשמעות של להיות 'אמנית בקהילה' מעסיקה אותי מאוד מאז שהחלטתי להציע את עצמי כ'רקדנית בקהילה'. עם איזו 'קהילה' אני מדברת? עד כמה התפקיד שלי הוא להקים 'קהילה' או לעורר שיח ב'קהילה'? אילו חלקים מסך כל הא~נשים השונים במרחב בו אני פועלת לוקחים חלק בעיצוב השיח? באיזו שפה השיח הזה מתקיים?
התפיסה שמובילה אותי היא להיות כמה שיותר זמינה לכל מי שמעוניינת. כמה שיותר פתוחה למה שצריכים. כמה שיותר פעילה ברמות שונות, גילאים, מוסדות. להפוך את עצמי לנראית, כמי שמובילה פרויקט מסוים, להגמיש את כולי תוך שאני ממשיכה להגדיר גבולות ברורים ומנומקים ל-מה כן ומה לא.
כך, באופן מרגש ביותר, פנתה לאחרונה קבוצת גברים מאחד המוסדות בו אני עובדת עם נשים, בבקשה לפתוח קבוצה עבורם. אמנם הקבוצות כבר נקבעו ולוחות הזמנים שלי כמעט מלאים, אבל זו בקשה שנכון להסכים לה. אמנם אני עובדת עם נשים וחושבת שהשינוי העיקרי יכול ויבוא מהן. יחד עם זאת אני מאמינה שגברים צריכים להיות חלק מהשינוי, צריכים להכיר את האופי המהפכני של עבודת הגוף, ולהסכים לה.
אני גם יודעת שבמצבים של מיעוט משאבים, חשוב במיוחד לשמור על הגינות והוגנות מהותית, כדי למנוע מצב של תחושות קיפוח. דבר נוסף, וחשוב לא פחות, משמח שקבוצה של גברים התאגדה ויצאה בהצהרה כזו. שגם להם חשוב להשקיע בעצמם דרך הגוף, שהם רוצים זמן להכיר את גופם ולהקשיב לי כשאני מנגישה להם את האפשרות להקשיב לעצמם, ולאחרים – ולאחרות – בסביבתם.
אז הקהילה שלי השנה, שהולכת ומתגבשת בזכות נשים – וגם כמה גברים – מדהימות שזכיתי להכיר ולעבוד ביחד, כוללת: נערות שזקוקות למרחב בטוח אחרי הלימודים וכאלו שנמצאות בחוד החנית של התכניות המדעיות, נשים שעובדות ימים ארוכים עם תלמידים מורכבים, נשים שמטפלות בתינוקות של אחרות שיצאו לעבוד, וכעת גם גברים.
אני כבר עמוסה, אבל עדיין סקרנית ופתוחה לראות מה עוד יצטרף בהמשך הדרך. הסכמה, הקשבה, פתיחות וגמישות אלו כלי בסיס באימפרוביזציה, אותה אני מלמדת בכל שיעור – לנערות, נשים, וכן – כעת גם גברים.
Hura Art Project 