ללמד חיים בחברה בה המוות נוכח

6 תגובות

בחודשים האחרונים המוות נוכח בעיירה

עם היציאה לחופשת החורף, שני מקרי מוות על רקע סכסוך ותיק בין שתי משפחות שמצאו עצמן באותו ישוב, כחלק ממדיניות יישוב האוכלוסייה הערבית בנגב. כמי שעובדת עם קבוצות מגוונות בקהילה מצאתי את עצמי מתקשרת ומנחמת א~נשים משתי המשפחות, שומעת את כאבם וכואבת איתן; וגם מתמודדת עם ביטולים עקב 'המצב';

כמה שבועות לאחר מכן הצטרפה משתתפת חדשה לקבוצה וסיפרה כבר במפגש הראשון שזו יום השנה למותה של אימה, שמתה בתאונת דרכים טרגית בכניסה לישוב בה נהרגו ונפצעו נשים רבות שנסעו מהישוב לירושלים-אלקודס להתפלל;

יום לאחר מכן, נפטרו שלושה צעירים מאחת המשפחות בתאונת דרכים קטלנית, שכללה גם פצועים קשה;

ולאחר כן, תאונה נוספת, ואדם צעיר נוסף מת.

בתוך כל זה, מה משמעות התנועה, מה משמעותו של הגוף החי והמתנועע בתוך עולם בו המוות נוכח?

עם השאלות האלו הגעתי לשיעור העשרה לנערות בסיכון באחד המרכזים בישוב

את העצב, הכאב, הכעס, הפחד – אנו פוגשות גם בגוף; אם ניתן לו מקום, אם לא נדחיק ונעלים, הפחד יעובד, וכתוצאה מכך גם ישתחרר, לפחות בחלקו. בנוסף, במצב של אי אמון, של קושי וכובד, יש נטייה לראות בעיקר את הרע, על כן יש חשיבות גדולה להציע חוויות חיוביות, של אמון, הקשבה, תמיכה, חיבור.

עם תובנות אלו נכנסתי לשיעור באותו יום. מציעה מפגש של אחת על אחת, להוביל אחת את השניה בעיניים עצומות – ליצור מרחבים של שותפות, תלות הדדית ואמון בין אחת לשניה; לשבת בשקט ולהקשיב לקולות של הנשימה המשותפת – לחוש את הביחד שלנו, ללא הבדל ולפני השמות והמשפחות; לגעת בעדינות, ברפרוף, לעקוב אחרי עמוד השדרה האחת של השניה, להקשיב לחוליות המחוברות זו לזו והפועלות – כל אחת לעצמה וכולן ביחד;

הצעתי בשיעורים בשבועות האחרונים רגעים של התבוננות שקטה לצד רגעים של שחרור חושי נטול מחויבות, חיברתי בין איכויות ההקשבה לעצמי ולחלל- מאבני הייסוד של עולם האימפרוביזציה – לבין הצורך להקשיב אחת לשניה ביישוב. ובעיקר, הבאתי, פעם אחר פעם, אישה אחר אישה, וגם כמה גברים, להיות ברגע, במלאות ובנוכחות בגופם, להקשיב לו ולמה שהוא מציע-

כי הגוף לעולם מציע חיים,

חיים עשירים, ומלאים, ונושמים;

באתי ללמד חיים, והמוות מזכיר לי זאת, מחזק את החשיבות שבהתמדה בחזרה את הגוף ואל מה שיש לו לספר לנו

IMG-20151217-WA0004

עיסוי תינוקות במעון יום

להתחיל – נִבְּדַא!

כתיבת תגובה

היום מתחילות שתי קבוצות חדשות בחורה, לכ-35 נערות בגילאי חטיבה ותיכון.

אני מנצלת את הדרך הארוכה למחשבה מדומיינת על מה שיקרה בעוד כמה שעות:

כיצד הן תהיינה? למה הן מצפות?

כיצד אצליח לשלב בין הרעיונות שלי על גוף ותנועה, רעיונות שנוגעים במקומות עדינים, לעיתים חזקים בעוצמת הרגשות שמעלים, בחיבור שבין גוף לנפש, לנשמה ולנשימה, לבין רצונן להתפרק, להיות ביחד במרחב שבו מותר להן להיות מי שבחללים מעורבים וציבורים הן צריכות להקפיד?

יותר מזה, הפרויקט 'רקדנית בקהילה' הוא פרויקט קהילתי. אני אמורה לשלב בין הריקוד כפי שאני מבינה אותו לבין המושג הגדול ולעיתים הלא ברור הזה – קהילה. בין רצונותיה, צרכיה וגם עקרונותיה ושיטות העבודה שלה. החברה הערבית-הבדואית בנגב רואה ריקוד כדבר משמח, הקשור לחתונות ולשמחות משפחתיות, של ביחד. עם זאת, יש בו גם איום. במיוחד שהריקוד שאני מייצגת בעיני חלק מהם, גם כיוון שאינם מכירים אותי, שקשור לתפיסות מערביות, שהיסטורית, יש בקהילה החצויים כלפיהן. יתרה מזאת, גם אלו שפגשו בתפיסות אלו וקיבלו אותן, רוצים לבחור מה מהן להכניס לחייהם, כמה ומתי. פה ניתן לראות כיצד שני חלקי שמות הפרויקט מתחברים.

העבודה שלי בתנועה דרך אילתור עוסקת בבחירות שלנו בכל רגע ורגע. הבחירות האלו הן תמיד אישיות וביחס ל. גם הנערות שאפגוש היום עומדות בפני בחירות כאלו. כחלק מקהילה שעברה ועוברת שינויים מרחיקי לכת באורחות חייה ותפיסותיה, הן פוגשות יום יום בעמדות המציעות חופש בחירה אישי, לבין חברה הפועלת לפי מערכות התייחסות משפחתיות וקבוצתיות, הדורשות בחירה בהתאם למוסכמות חברתיות.

אני מקווה שבשיעורים נוכל לפגוש את עצמנו, כל אחת לעצמה וכולנו ביחד, ולראות מה קורה לבחירות שלנו, ליכולת לבחור בכל רגע רגע בחירה בהירה ופשוטה, כאשר אנו מציעות את הגוף כמרחב בחירה.

שיהיה לכולנו בהנעה ובהצלחה!

אורלי اورلي Orly

BW5A0278 detail2.png

עיד אל אדחה בכסיפה

כתיבת תגובה

ביום חמישי האחרון נערך בביה"ס אלמותנבי טקס לקראת חג הקורבן החל השבוע. היתה זו גם הזדמנות לחגוג את קבלת הרשיון הרשמי להפעלת ביה"ס הפועל זו השנה השניה.

הבניה בביה"ס לא הושלמה עדיין, בחלק מביה"ס אין עדיין חשמל ושכבה שלמה לומדת בקרוונים, אבל יש בביה"ס רוח של אופטימיות והתחדשות. מורי ביה"ס העניקו למנהל כשי, מגן מתכת עליו חרותה ברכה לרגל קבלת הרשיון. בדברים שנשא מול התלמידים הדגיש המנהל את המחוייבות שלו ושל צוות המורים להצעיד את ביה"ס למצויינות והבטיח כי תוך שנים מעטות יהיה ביה"ס אלמותנאבי לשם דבר.

בהזדמנות זו, אני מאחל למורים ולתלמידים בביה"ס ולמשפחותיהם חג שמח ומבורך. שנה של לימוד מועיל ויצירתי ודבקות ברצון להתקדם ולהצליח.

IMG_2354

עבודה של תלמידי ח4 בהנחיית המחנך מהדי מנצור

IMG_2352

מראה ביה"ס. אגף שלם עדיין בבניה

IMG_2353

טקס

IMG_2361

טקס

IMG_2362

טקס

IMG_2369

חידון נושא פרסים במהך הטקס

IMG_2376

המנהל מברך

IMG_2380

חלק מצוות המורות והמורים בביה"ס

בדואיישן

תגובה אחת

מה אפשר לעשות כשאי אפשר לפרסם צילומים של נערות בדואיות ?
המגבלה הולידה עבודות חדשות בעזרת ציור על גבי צילומים מודפסים של חברי הקבוצה.

בשלב כלשהו הבעיה שהתחלנו ממנה הפכה כמעט שולית ונפתח מרחב חדש של דמיון ופנטזיה. צילום של הכפר קסר א-סיר ליד דימונה שצולם באחד מסיורינו הפך תחת ידו של סמי אלעטאונה לנווה מדבר.

צילום של ילדה קטנה המצביעה בחוסר מודעות על כתבה המספרת על תפיסה של סמים ברהט, הפך בעבודתה של רים אלנבארי למרחב דו לשוני אירוני המספר משהו על תקשורת וחוסר תקשורת.

באסם אל עטאונה הפך צילום מטושטש של יד נשית לעולם של סמלים והתרחשויות ציוריות מיניאטוריות המתיקות את היד מהקונקרטי למופשט והסימבולי.

איה לקחה צילום קבוצתי של בנות שינתה את הרקע המקומי והסתירה את פניהן בשכבה לבנה עבה. כפיצוי על מחיקת פני הנשים הבליטה את כיסויי הראש באדום עז.

סמי הוסיף לצילום שעבד עליו שתי כתובות בעברית. באחת מהן כתב: "תן לבדואיישן לחיות" על משקל "תנו לחיות לחיות". בתוך כך המציא מילה חדשה: "בדואיישן", שבהברקה מסכמת את התמורות שעוברת החברה הבדואית. האירוניה שבמשפט הזה היא כפולה. הבדואיישן אינו רק אורח החיים והמסורת הבדואית הזקוקים לשימור והגנה כמו חייהם של בעלי חיים. הבדואיישן הוא גם האופן שבו לא יכולה המסורת הבדואית להתקיים אצל הבדואים עצמם ללא השתקפתותה בתודעת האחרים. הבדואיישן הוא אם כך המסורת הבדואית כשהיא מותנת כבר בתנאים המסויימים של המפגש עם המערב הישראלי, האמריקאי. הקולוניאלי אם תרצו. בוידאו שהופק לאחרונה במסגרת הקמפיין נגד תוכנית פראוור מצביעה הדוברת (השחקנית) אמל מורקוס על הרומנטיקה של הבדואים והמדבר בעיני הישראלי. הבדואיישן הוא הרומנטיזציה שעושים הבדואים עצמם למסורת שלהם, תוך שהם מפנימים את מבטו של האחר אך גם מלגלגים עליו ועל עצמם. בדואיישן.

דמיון מודרך

כתיבת תגובה

שתי פגישות צילום ארוכות של חברי וחברות הקבוצה יחד עם כמה סוסים ובעליהם הניבו מאות צילומים וחומר גלם רב בוידיאו. הבעיה היא שאת מרבית החומרים אין אפשרות לפרסם בגלל מוסכמות שבטיות מגבילות.

מצגת זאת דורשת JavaScript.

 בח'ורה יש לא מעט סוסים. המחזה של נערים רוכבים על סוסים בשדות המקיפים את העיירה וברחובותיה הוא מחזה נפוץ למדי. הסוס הוא סמל של אומץ לב וגבריות במסורת הבדואית ובעלי הסוסים ורוכביהם זכו בעבר וגם היום לכבוד והערצה. הנשים לעומת זאת כמעט שאינן רוכבות. המסורת מעניקה לנשים תפקידים אחרים שרכיבה אינה נמנית עימם.

 אף על פי כן תשוקתן של הבנות לרכיבה אינה נופלת מזו של הבנים. באחת הפגישות שבהן חשבנו על הדימויים הבאים שברצוננו לצלם העלתה אחת הבנות את הרעיון לצלם רכיבה על סוסים והרעיון התקבל בהתלהבות רבה. כך מצאנו את עצמנו כמה ימים מאוחר יותר מתארחים אצל משפחת אלעטאונה שהעמידה לרשותנו שני סוסים מרשימים ומקושטים בגדילי צמר ורקמה.

 על אף החום המעיק באותו בוקר של תחילת האביב, רכבו כמה בנות בזו אחר זו על הסוסים. באסם חברנו ודודניו המיומנים הפגינו את שליטתם בסוסים ואירחו אותנו ללא דופי. כך לכדנו בעדשות מצלמותינו דימויים בלתי שכיחים של נערות בדואיות רכובות על סוסים, לצד תמונות רבות יפות אחרות של נערים וילדים רכובים.

 כמה ימים מאוחר יותר יצאנו לטיול בשדות שבין ח'ורה ומיתר ושני סוסים הצטרפו אלינו. הפעם השתרע האתר שלנו מאופק אל אופק בלב שדות חיטה מוריקים. אלא שעל ההליכה בשדה העיבו תילי פסולת הבניה, צחנת הבהמות המתות הפזורות בינן ותופעות אחרות של פגיעה ברכוש ציבורי שאני מנוע מלהרחיב עליהן את הדיבור מפאת ביטחונם של המשתתפים.

התמונות שלפניכם יפות ככל שהן, הינן לפיכך תוצאה של הסתרה של מה שנותר מחוץ לפריים. מה שנותר כאן הוא דימוי מטוהר. את כל השאר צריך לדמיין.

הליכת מדבר 001

כתיבת תגובה

וידאו חדש של פרויקט האמנות בחורה עוסק בדימוי הגוף דרך המעבר בין בגד מסורתי ולבוש מערבי.

מומלץ לצפות במסך מלא ורזולוציה מקסימלית

שני  שחקנים לובשים ופושטים את הבגד תוך שהם נאבקים ברוח העזה בשטח הפקר המשמש למרעה וכקיצור דרך בין שכונות הכפר.

ברקע בתי הכפר, גמל, עדר כבשים וילדים החוזרים מבהיה"ס חוצים את הפריים במרחק.

הסרטון צולם בהליכה לאחור וכיוונו שונה בעריכה. הקצב נע בין הילוך איטי ומהיר. המשחק בין הליכה קדימה ואחורה ושינויי הקצב יוצרים שיבוש והזרה של התנועה. פעולות הפשיטה והלבישה של הבגד המסורתי מתרחשות במקביל בשני פריימים. תנועתו של הגוף בין המסורת למודרנה קופצנית, משובשת, או חלומית, לעיתים מגוחכת ולעיתים טיקסית.

אורח החיים הבדואי המסורתי כבר כמעט נעלם. הבדואים אינם נודדים עוד נדידות עונתיות או חיים רק בגבולות השבט. הם חשופים כשאר בני המאה הזאת למדיה ולהשפעות תרבותיות מגוונות הניכרות גם במרחב הגיאוגרפי וגם בגוף. הגברים כבר אינם לובשים בגדים מסורתיים ביום יום, אך הנשים מקפידות בדר"כ על כיסוי ראש ושמלות ארוכות. אף שבמבט מבחוץ כיסוי הראש בולט כמאפיין מסורתי, יש  בלבוש של נשים בדואיות ניואנסים רבים המעידים על המאבק השקט שמנהלות נשים בדואיות על זכויותיהן. הגוף והבגד הם זירות מאבק בין השאיפה לשמור על הערכים של המסורת הבדואית ובין הרצון לאמץ ערכים מין המסורת הליברלית והדמוקרטית.  האם מדובר בשני קצוות מנוגדים שבהכרח אינם מתישבים זה עם זה או בשתי מסורות שאינן יכולות להתעלם זו מזו ?

המוסיקה הנפלאה המלוה את הוידאו היא של אוסטד מוחמד עומר (1905-1980)- עומר היה נגן רבאב וירטואוז מאפגניסטן. הרבאב הוא כלי מסורתי המשמש גם את הבדואים בנגב ובסיני.

בני נוער מחורה העלו מחזה של מולייר

כתיבת תגובה

קבוצת בני נוער מחורה העלתה בהופעת בכורה את ההצגה "גם הוא במערב" במסגרת פסטיבל תיאטרון הנוער הארצי בבת ים שהתקיים השבוע

המחזה נכתב על ידי השחקנים והבמאי יעקב אמסלם, הוא עיבוד למחזה "גם הוא באצילים" של מולייר. בגרסתו החדשה גיבור המחזה הוא בדואי עשיר המבקש לאמץ מנהגים צרפתיים "ולהתמערב". העיבוד משקף את הקונפליקט בחברה הבדואית בין שמירת המסורת לרצון לאמץ ערכים מודרניים ומערביים. קבוצת השחקנים הם ברובם תלמידי בית ספר תיכון ע"ש רבין בחורה. חלק מהם רוקדים במסגרת להקת הדבקה של היישוב וחלקם משתתפים גם בפרויקט אמנות ועוסקים בצילום ובוידאו. הקהל היה מורכב מעיקר מבני נוער ערבים שזיכו את השחקנים בגלי צחוק ובתשואות רמות.

מצגת זאת דורשת JavaScript.


כתבה בהארץ על ההצגה

כבוד של אריות ?

כתיבת תגובה

בשבוע שעבר נרצחו בסמוך לחורה שני צעירים, לואי אבו-סבית (23) ועומר אבו-סבית (27). מחקירת המשטרה עולה כי הרצח קשור לסכסוך ממושך בין משפחות אבו אלקיען ואבו-סבית.
ביום שלאחר הרצח היתה בחורה שביתה כללית ובמשך השבוע שרר שקט מתוח.

מישהו בחורה אמר לי השבוע באירוניה שלבדואים אין 100 ש"ח לשלם לחוגים לילדים אבל הם מצליחים להשיג 100 אלף ש"ח כדי לעשות סולחה.

מתוך סדרת צילומי אולפן של תלמידי החוג

הכנסת אורחים

כתיבת תגובה


מעשה בבדואי שהיתה לו סוסה אצילה, קלת רגליים ויפה. בדואים רבים ששמעו על הסוסה באו לקנות אותה מידי בעליה, אך בעל הסוסה סרב למכור אותה אף שהציעו לו מחיר כפול ממחיר סוסה רגילה ואף יותר. באחד הימים, אחד האנשים שרצה לקנות את הסוסה ונוכח שבעליה אינו מוכן למכור, התחפש בבגדי עני וביקש מקום ללון באוהלו של בעל הסוסה. בעל הסוסה נתן לו מקום משכב בביתו, הכין לו מאכל ומשקה וכיבד אותו היטב.

בלילה, קם האורח, השיח המחופש לעני, עלה על הסוסה והתחיל לדהור. בעל הסוסה שמע את שעטת סוסו והתעורר. הוא הבין שמי שלקח את סוסתו הוא האורח. התחיל לקרוא לו: "יא שיח',  עצור בשם אלוהים ונביאו."  קרא לעברו השיח' שאינו מוכן לעצור כי הוא יודע שבעל הסוסה רוצה לעכב אותו ואת הסוסה. עוד הוסיף כי השאיר לו את מחיר הסוסה מתחת למשכב.

אמר לו בעל הסוסה: "איני רוצה את הכסף, רק הבטח לי  דבר אחד: אל תספר בארצות ערב את הסיפור שקרה איתי, כי אחרת לא יארחו יותר אורחים."

השכן שמעבר לגדר

תגובה אחת

צילום: משה בלמס

חומת פח באורך של כ-300 מ' נבנתה לאחרונה באחת השכונות בחורה כדי להפריד בין שתי משפחות יריבות, על מנת שמור על השלום לאחר סיכסוך עקוב מדם.  המסורת הבדואית מקנה חשיבות רבה לשכנות טובה ולהשכנת שלום. לפעמים אין מנוס מגדר גבוהה כדי לשמור על אלה.

שמע ותרגם: שבתאי לוי (שבו)

שבתאי לוי (שבו) 1918-2005 היה בין הישראלים שהוקסמו מסיני ומתושביה. בשנות השלטון הישראלי אחרי 1967 בילה שנים רבות בסיני בחברת שבטי הבדואים ולמד מקרוב על תרבותם. הוא חיבר ספרים רבים על מינהגי הבדואים ועולמם וצילם כ-6000 צילומים של הנוף והאנשים.