בחודשים האחרונים המוות נוכח בעיירה
עם היציאה לחופשת החורף, שני מקרי מוות על רקע סכסוך ותיק בין שתי משפחות שמצאו עצמן באותו ישוב, כחלק ממדיניות יישוב האוכלוסייה הערבית בנגב. כמי שעובדת עם קבוצות מגוונות בקהילה מצאתי את עצמי מתקשרת ומנחמת א~נשים משתי המשפחות, שומעת את כאבם וכואבת איתן; וגם מתמודדת עם ביטולים עקב 'המצב';
כמה שבועות לאחר מכן הצטרפה משתתפת חדשה לקבוצה וסיפרה כבר במפגש הראשון שזו יום השנה למותה של אימה, שמתה בתאונת דרכים טרגית בכניסה לישוב בה נהרגו ונפצעו נשים רבות שנסעו מהישוב לירושלים-אלקודס להתפלל;
יום לאחר מכן, נפטרו שלושה צעירים מאחת המשפחות בתאונת דרכים קטלנית, שכללה גם פצועים קשה;
ולאחר כן, תאונה נוספת, ואדם צעיר נוסף מת.
בתוך כל זה, מה משמעות התנועה, מה משמעותו של הגוף החי והמתנועע בתוך עולם בו המוות נוכח?
עם השאלות האלו הגעתי לשיעור העשרה לנערות בסיכון באחד המרכזים בישוב
את העצב, הכאב, הכעס, הפחד – אנו פוגשות גם בגוף; אם ניתן לו מקום, אם לא נדחיק ונעלים, הפחד יעובד, וכתוצאה מכך גם ישתחרר, לפחות בחלקו. בנוסף, במצב של אי אמון, של קושי וכובד, יש נטייה לראות בעיקר את הרע, על כן יש חשיבות גדולה להציע חוויות חיוביות, של אמון, הקשבה, תמיכה, חיבור.
עם תובנות אלו נכנסתי לשיעור באותו יום. מציעה מפגש של אחת על אחת, להוביל אחת את השניה בעיניים עצומות – ליצור מרחבים של שותפות, תלות הדדית ואמון בין אחת לשניה; לשבת בשקט ולהקשיב לקולות של הנשימה המשותפת – לחוש את הביחד שלנו, ללא הבדל ולפני השמות והמשפחות; לגעת בעדינות, ברפרוף, לעקוב אחרי עמוד השדרה האחת של השניה, להקשיב לחוליות המחוברות זו לזו והפועלות – כל אחת לעצמה וכולן ביחד;
הצעתי בשיעורים בשבועות האחרונים רגעים של התבוננות שקטה לצד רגעים של שחרור חושי נטול מחויבות, חיברתי בין איכויות ההקשבה לעצמי ולחלל- מאבני הייסוד של עולם האימפרוביזציה – לבין הצורך להקשיב אחת לשניה ביישוב. ובעיקר, הבאתי, פעם אחר פעם, אישה אחר אישה, וגם כמה גברים, להיות ברגע, במלאות ובנוכחות בגופם, להקשיב לו ולמה שהוא מציע-
כי הגוף לעולם מציע חיים,
חיים עשירים, ומלאים, ונושמים;
באתי ללמד חיים, והמוות מזכיר לי זאת, מחזק את החשיבות שבהתמדה בחזרה את הגוף ואל מה שיש לו לספר לנו
עיסוי תינוקות במעון יום
Hura Art Project 