האמן הפלסטיני עאסם אבו שקרה זכה להכרה אמנותית אף שהלך לעולמו בגיל 28 בלבד. אולי בזכות יכולתו לבטא עמדה מקומית ואישית בשפת ציור מעודנת ועדכנית. הציור שלו שהעמיד במרכזו את הצבר הנטוע בעציץ כאייקון המבטא זרות ועקירות, סמל הקשור קשר עמוק לזהותו הפלסטינית ולמסורת של ציור פלסטיני, אך גם למצבו הקיומי כמי שעומד להיעקר בעצמו ומנהל מאבק כנגד הזמן. שפת הציור של אבו שקרה שואבת מההיסטוריה של האמנות ומנהלת דיאלוג עם הציור של שנות ה-70 בעיקר הגרמני. בתוך כך, הצליח אבו שקרה לבטא באמצעות היחס החקרני כלפי מסורות שונות עמדה וביטוי אישיים.

בעיני, כוחו הגדול הוא בתוגה הייחודית העולה מציוריו, במידה רבה לא בגלל הנושא או האייקון שבמרכז הציור אלא בגלל האופן שבו צייר אותם ובעיקר את האופן בו צייר את הרקעים של ציוריו. ברבים מהם יש מעין הילה בצבע חם הסמוך למסגרת בדומה למפגשי הצבע בציוריו של רותקו. בציורים אחרים קו האופק דלוק באור עמום, מהפנט, כמו קורא להתבוננות מדיטטיבית או לחלופין מבשר איזו קטסטרופה. תעיד כריכת הקטלוג המוכתמת שבידי כי פעמים רבות בזמן שציירתי עלה עאסם אבו שקרה בזיכרוני ופניתי ללוחות שבקטלוג פעם אחת כדי לראות שוב איך  הניח את הלבן הזה, או כדי לראות שוב את האופק הזה המואר באור מסתורי.

היום, הראיתי את העבודות לתלמידי כתה ט' וניסינו יחד לקרוא את השיר הטעון פוליטית של אנטון שמאס שפותח את הקטלוג. זה נכון שיש לציורים חשיבות מבחינה פוליטית, אבל לי נדמה תמיד שהעיסוק של עאסם אבו שקרה בדימויים המעלים על הדעת את המצב הפלסטיני, הם בחירה שנועדה ליצור קשר מידי עם הצופה. אני חושב שטעיתי, עבור התלמידים הבדואים הצבר לא נתפס כסמל פלסטיני באופן מידי. אולי בגלל שהוא פחות נפוץ בנגב, וגם הדיון בזהות פלסטינים נשמע להם מרוחק. לעומת זאת, הם מצאו ענין בשחזור הקומפוזיציה של עאסם אבו שקרה ובדגמים שונים של קקטוסים שתארו בעבודתם.

אולי צדק אנטו שמאס כשכתב ממקומו במישיגן:

2013-03-20 13.16.39

צברים…

2013-03-20 09.30.23 2013-03-20 09.30.48 (1) 2013-03-20 09.31.00 2013-03-20 09.31.09

עבודה של עאסם אבו שקרה

עבודה של עאסם אבו שקרה

מודעות פרסומת