חורה מצטיירת

בסוף השבוע האחרון התארחו במרכז אמנות חורה חמש הציירות המופלאות של קבוצת הברביזון החדש ליומיים אינטנסיביים של ציור בכפר

נטליה זורבוב, אסיה לוקין, אנה לוקשבסקי, זויה צ'רקסקי, ואולגה קונדינה נענו בהתלהבות להזמנתי להגיע לחורה ולצייר את הנופים והאנשים ביישוב. הגענו לחורה ביום רביעי בצהריים ברכב עמוס ציור ובדים והאמניות נגשו מיד לעבודה.

בסשן הראשון ציירו את סונדוס ודלאל, שתיים מהתלמידות המצוינות של המרכז שציירו וצילמו גם הן. מיד אח"כ יצאנו לצייר ברחוב ועבדנו ממש עד אור אחרון. חצי היום הראשון של היום השני הוקדש לבדים הגדולים. הבנות בחרו כמה נקודות שרצו לצייר מהם ועבדו שעות רבות תחת השמש הקופחת עד שהשלימו את הציורים שלהם. בחצי השני של היום חיפשנו נקודות מבט אינטימיות וקרובות יותר. התושבים המקסימים של משפחות אבו שולדום ואלהואשלה קיבלו את הציירות בשמחה לתוך חצרותיהם ובתיהם, הגישו שתיה קרה ופירות דיגמנו והתענינו.

בעיני זה היה מפגש מרתק של אמנות עם מקום ועם קהילה ומפגש בין תרבותי מרתק. הציירות עבדו באמצע הרחוב, בחצרות ובלב הכפר. הן שוחחו עם התושבים, ציירו אותם וענו לשאלותיהן על אמנות ועל החיים שלהן כאמניות. נוכחותן הפכה מהר מאד לשיחת הכפר, התושבים הוחמאו מהעניין של האמניות בכפר ובתושבים והיו גאים בעובדה שחורה מצטיירת.

בהפסקות המנוחה והאוכל שוחחנו על הציורים ועל המהלך הלא מובן מאליו: לצאת החוצה מהסטודיו ולצייר ברחוב. עבור אמניות שמודעות למגמות בזירה האמנותית, הן יודעות כי המהלך הזה מעורר תמיהה וביקורת. האם מדובר בריגרסיה לציור תמים או במהלך מתוחכם של אמניות שכבר ביססו את עצמן וחוזרות לנקודת האפס של ההתנסות בציור כמו סטודנטיאלי? כשרואים אותן מציירות השאלה הזו כמעט ואינה רלוונטית. הן מציירות מתוך רעב לעוד דמות ולעוד זווית. מתוך עניין לשפר את ההתבוננות שלהן ואת המראה של כל ציור, בשאיפה לקומפוזיציה מוצלחת לבחירת צבעים מדוייקת ולעוד רגע של חיים שהן מחלצות משוליותו. הן יושבות על המדרכות, מתלכלכות ועובדות קשה בלי להתמהמה, בלי לחכות להשראה, ללא לבטים, מציירות כאילו ביקשו להיות בפשטות "מכונות ראיה". רק מתוך שפלות האגו והעבודה הקשה המניחה בצד את השיח הפנים אמנותי, הן יכולות לחלץ את עצמן כדי לשמש המדיום שדרכן מופיעים האנשים והנופים של חורה לראשונה בציור. זהו מהלך ערכי שמסמן אולי את התפתחותו של הציור הזה לציור חברתי במהותו.

הביקור בחורה הוא הביקור השני של אמנים מין החוץ בשבועיים האחרונים. לפני כמה ימים ביקרה בחורה האמנית השבדית שרה מאייר. השתתפה בשיעור עם ילדי המרכז וצילמה בכפר תמונות  שיעזרו לה לצייר את חורה כשתחזור לסטודיו שלה בשטוקהולם. בשבועות הקרובים צפויים לעבוד בחורה אמנים ישראלים נוספים שישתתפו בתערוכה הצפויה להתקיים בסוף מאי, שבמרכזה חורה ואנשיה.

---

 

ציור בבצק

עבודה של מיאדה אבו שולדום, חציל ע"פ צילום של דוד עדיקא

הקבוצות בחורה ובכסייפה מתחילות לפעול וליצור. בכסייפה התחלנו לעבוד על ציורי קיר חדשים שיעטרו את קירות הקרוונים שצורפו השנה לביה"ס ומשמשים ככיתות. בחורה התחלנו לעבוד על רישום ועל ציור בחומרים שונים. בשבוע האחרון יצרו התלמידים תמונות מבצק צבעוני. חלק מהתלמידים השתמשו בדימויים מדמיונם ואחרים בחרו להתייחס לתמונה שמצאו בספר.

עבודה של דלאל אלסראיעה ע"פ סקיצה מספר לימוד לרישום פורטרטים

עובדים בקרוון שלנו בחורה

טעימות לקראת פתיחת התערוכה "על שפת הבאר"

מחר ב-1400 תפתח התערוכה על שפת הבאר בגלריית מרכז ג'ו אלון ליד קיבוץ להב. רגע לפני הפתיחה כמה טעימות מתוך העבודות המוצגות בתערוכה.

בתערוכה מוצגות 29 עבודות וסרט וידאו אחד של 8 דק'. העבודות כוללות סדרה של קולאז'ים ומגזרות ניר שעשו תלמידים מכסייפה, תבליטי גבס מצוירים שעשו תלמידים מחורה וסדרה של שמונה צילומים של הקבוצה הבוגרת (תלמידי יב) מחורה.

תבליטי הגבס נעשו ביציקה לתוך תבניות חמר. האמנים הצעירים יצרו קודם משטח חמר בעובי של כ-2 ס"מ ואח"כ יצרו את הדימוי שלהם כדמות נגטיבית. כלומר מה שנמוך יהפוך להיות בולט ביציקה ומה שגבוה יהיה ביציקה נמוך. תהליך העבודה הזה דרש מהם התמודדות עם ההיפוך הקוגניטיבי ועם היצירה של פרטי הדימוי באמצעות טקסטורה ונפח. זה היה אתגר מעניין שהתלמידים עמדו בו יפה וחשו מכך סיפוק רב. התובנה הזו של הצורך בהיפוך ובהפניית הקשב והמבט חליפין בין צורה פוזיטיבית ונגטיבית הוא רעיון שיש לו שימושים רבים בעשיית אמנות.

הדימויים נעשו בחלקם בהשראת תמונות בספרים וחלקן היו פרי דמיונם של האמנים הצעירים.

תבלטי גבס: שניים מתוך 11 תבליטים המוצגים בתערוכה

לואיי אלסראיעה

סנא אלהואשלה

שתי מגזרות נייר מכסייפה מתוך 10 קולאז'ים ומגזרות ניר:

עלי אלנסאסרה

יסמין אלמעאבדה

שניים מתוך שמונה צילומים:

מתוך סדרת "הבור"
באסם, עלי, חאזם

מתוך סדרת "הבור"
באסם, עלי, חאזם

הסרט המוצג מבוסס על חומרים שצילמתי בזמן הפגישות בנינו, עוסק ברגשות שעלו תוך כדי העבודה על הצילומים ובזמן שחברי הקבוצה עבדו על סרטון מוזיקלי שרצו לעשות ע"פ תסריט שכתבו. העבודה על הפרויקטים הציפה קונפליקטים בין חברי הקבוצה ובאורח מסתורי הדהדה את הרעיונות האמנותיים והחברתיים שהם עסקו בהם בעבודות. ההקבלה הזו בין המציאות ומעשה האמנות עומדת במרכזו של הסרט ושופכת אור על סדרת הצילומים המוצגת. להרחבה בנושא הזה כדאי לקרוא את המאמר המופיע בקטלוג 

פריימים מתוך הסרט "מקרה יוסף" : צילום ועריכה-משה בלמס

מתוך: מקרה יוסף

מתוך: "מקרה יוסף"

"על שפת הבאר" תלמידים מחורה ומכסייפה יציגו עבודות אמנות בגלריית מרכז ג'ו אלון

בשמחה ובגאווה מתכוננים בחורה ובכסייפה לפתיחת התערוכה "על שפת הבאר" בגלריית מרכז ג'ו אלון. התערוכה שתפתח ב-10 ביוני תציג עד סוף יולי 2013 עבודות בקולאז', ציור, יציקות גבס, צילום וסרט קצר, שנעשו במהלך השנה.

זו השנה השנייה שבה פועלות קבוצות אמנות בחורה והשנה הראשונה שבה פועלת קבוצה בכסייפה. עבודות של התלמידים בחורה הוצגו בשנה שעברה בגלריה חנינא בת"א ובחורה. השנה בחרנו להציג את העבודות במרכז ג'ו אלון שבו פועלת גלריה חדשה בניהולה של טל ג'ובני, לצד המוזיאון הוותיק לתרבות הבדואית המציג אמנות בדואית מסורתית. זו הזדמנות להציג תרבות בדואית חדשה ושונה. היצירה העכשווית, מבטאת עולם מושגים ודימויים רחב שנטוע מצד אחד בתרבות השבטית, בזיכרון הקולקטיבי ובנפש האדם. מצד שני זוהי יצירה המשקפת חשיפה בלתי נמנעת לתרבויות אחדות ויחסים מורכבים אתן. התערוכה תלווה בקטלוג הכולל טעימות מתוך העבודות ושני טקסטים המציגים חלק מההקשרים של העבודות שעלו בתהליך יצירתם.

ראו מפת הגעה בסוף הפוסט

(ערבית אחרי עברית)

"על שפת הבאר"

התערוכה "על שפת הבאר", פרי יצירתם של בני נוער מחורה ומכסיפה מציגה עבודות נבחרות המשקפות את העשייה בקבוצות האמנות בהנחייתי במהלך השנה שחלפה.

העבודות הכוללות ציור וקולאז', תבליטי גבס ועבודות צילום מבטאות את עולמם הפנימי של בני הנוער ואת הדיאלוג שנוצר בינם וביני במהלך שנת עבודה. זהו דיאלוג שנסוב סביב שפת האמנות ואפשרויות הביטוי הגלומות בה, אך הוא גם דיאלוג בינתרבותי ובין-דתי בו מחפשים הצדדים ומוצאים נקודות התייחסות משותפות.

האמנים הצעירים מכסיפה אימצו את שפת הקולאז' והצלליות שלמדו בהתבוננות בעבודות של מאטיס ומאיר גור אריה והפכו אותה לשפתם, תוך שהם מייצרים את הדימויים והנופים שלהם. חלקם שובי לב בתמימותם הילדותית, כמו בעבודה המתארת קרב ימי שמעליו מרחף לב גדול ממדים. עבודה אחרת מצטיינת בתנופת מכחול ועיפרון, בצבעים ובהבעות פנים אקספרסיביים. על עבודה אחרת המתארת באמצעות מגזרות ניר שחורות סבך של עצים שציפור נחה על אחד מהם, משוך מסתורין נפשי מסקרן.

תבליטי הגבס שנעשו בחורה, מזכירים תבליטים עתיקים בטכניקה ובצביעה שלהם. הם מופיעים לנגד עיננו כלקסיקון של דימויים מזמנים ומקומות שונים. כעין שדה ריזומטי של שאלות, סימנים והקשרים המועצם על ידי הנגישות חסרת התקדים לדימויים המאפיינת את תקופתנו. ציפורים לצד פני מסכה דמויי פורטרט פרה-קולומביאני לצד היוניון-ג'ק ולצד מטוס שמגן דוד והכתובת ישראל מעטרות את כנפיו. השימוש בטכניקה מסורתית מאד של עשיית תבניות חמר ויציקה בגבס והעובדה שייצרו אותם אמנים בדואים צעירים יוצרת קפלים נוספים של הקשר ומשמעות.

סדרת עבודות הצילום הן מעין תסריט בלהות המתרחש באזור ספר מדברי, שגיבוריו הם שלושה צעירים. במרכזם נוכח "דימוי הבור" המנקז אליו הקשרים תרבותיים ופסיכולוגיים. החל מהבור אליו הושלך יוסף בסיפור המופיע בקוראן ובספר בראשית וכלה בבור כחלל פנימי המבטא ניכור, כעס או קנאה. העבודה מתייחסת לסיפור המקראי הן בבחירת הזירה, במקום המזוהה במסורת המקומית עם הבור אליו הושלך יוסף והן באזכורים חזותיים. על רקע החיים בחברה הבדואית השבטית, היצירה מעוררת שאלות על מקומה של האלימות ועל השפעתה.

בנוסף, מוצג בתערוכה הסרט "מקרה יוסף" המבוסס על צילומים וראיונות עם חברי הקבוצה שיצרה את סדרת "הבור", הסרט הקצר חושף טפח של התהליך הפנימי המורכב שחוו האמנים הצעירים במהלך יצירת התצלומים ופרויקטים נוספים שעסקו  בהם.

שוב "על שפת הבאר" כמו בתמונה עתיקה, במקום של מפגש, של צימאון ושל חיים, אבל גם במקום של משקעים, של מאבק ושל יצרים. שוב, אבל גם לראשונה "על שפת הבאר" היא תערוכת אמנות של יוצרים בדואים צעירים ומוכשרים המאמצים שפה חדשה וגם יוצרים אותה.

משה בלמס

יוני 2013

على حافة البئر

أثمرت جهود الطلاب من قريتي حورة وكسيفة معرضًا، معرض " على حافة البئر"   

والذي يعرض أعمال مختارة  تعكس الأعمال الفنية بشكل مجموعات بقيادة الموقع الاستاذ "موشي بلمس" خلال السنة المنصرمة .

والذي يضم : صور , كولاج , قوالب جبصية  وأعمال تصوير فوتوغرافي التي تعكس العالم الداخلي للطلاب كما تعكس الحوار الذي دار بينهم وبين الأستاذ "موشي" خلال ورشات العمل.

 الحوار الذي  يدور حول لغة الفنون وأيضا إمكانيات التعبير في هذا المجال , كما انه أيضا حوار بين ثقافات والاديان من خلاله يبحث الأطراف بل ويجدون نقاط مرجعية مشتركة .

وقد اعتمد الفنانون  الشباب من قرية كسيفه لغة الكولاج والتوضيح التي تعلموها من خلال النظر في أعمال الفنانين  "ماتيس" و"مئير غور ارييه" وجعلوها لغتهم في هذا المجال وفي خضم ذلك أنتجوا إبداعات خاصة بهم .

قسم من هؤلاء الفنانين هم أسرى لبراءة  طفولتهم  وينعكس هذا في عدة اعمال مثل العمل الذي يصف معركة بحرية التي يحوم من فوقها قلب كبير الأبعاد . كما في عمل أخر يتميز باستعمال فرشاة الرسم وقلم رصاص بألوان وتعابير لأوجه واضحة .

عمل آخر يصف استخدام قواطع من الأوراق السوداء المتشابكة كالأشجار والعصفور يستريح فوقها بإبداع يكتنفه الغموض .

القوالب الجبصية التي أنتجت في حوره تذكرنا بالنقوش الجبصية القديمة من حيث التقنية والألوان الخاصة بهذه النقوش القديمة .وهي تظهر أمام أعيننا كقالب يعبر عن  أزمنة وأماكن مختلفة وكالحقل المتشابك من الأسئلة والعلامات الكبيرة التي تبين التفاعل العجيب للأشياء المتميزة في عصرنا .

عصافير بجانب أقنعة خيالية , ورسومات قديمة كقدم التاريخ إلى جانب رمز علم بريطانيا والى جانبه طائرة يزين جناحيها  نجمة داوود واسم إسرائيل .

استخدام تقنية تقليدية جدا من اجل صنع قوالب الطين والجبص وهذه الحقيقة التي أنتجها فنانون طلاب أوجدت معاني جديدة من الابداعات .

مجموعة أعمال التصوير هي كالفيلم المخيف الذي حدثت مجرياته بمنطقة صحراوية قاحلة أبطاله ثلاثة فتيان تتوسطهم حفرة البئر الذي يجمع في داخله العلاقات التربوية والنفسية ابتداء من البئر الذي القي فيه سيدنا يوسف كما ذكر بالقران الكريم وكتاب التوراة وينتهي ببئر فارغ يعبر في داخله عن الإنكار , الغضب والحسد .

العمل يتطرق إلى القصة  التوراتية في اختيار المنطقة التي تتلاءم مع البئر الذي القي فيه يوسف. على واقع الحياة في المجتمع البدوي ،الإبداع يثير الكثير من الأسئلة حول العنف وتأثيره على المجتمع .

كما انه بالإضافة إلى المعرض يعرض أيضا " فيلم قصة يوسف "  الذي يعتمد على الصور التي التقطت والمقابلات التي أجريت  مع أعضاء الفرقة التي أنتجت مسلسل " البئر " .

الفيلم القصير يكشف درجة الانفعال الداخلي المعقد الذي عاشه الفنانون خلال إنتاجهم للمشاريع التي أنتجوها.

مرة أخرى على " حافة البئر" كما في الصورة القديمة في مكان لقاء فيه تَعَطُش للعمل وللحياة مع وجود ترسبات قديمة لصراع الإنتاج.

للمرة الأولى " على حافة البئر " هو معرض فني لمنتجين طلاب بدو مؤهلين تبنوا لغة جديدة وطوروها.

باحترام

استاذ الفنون موشي  بلمس

אשה בשחור בצד הכביש

ביקור בתערוכת ציורים של גדעון שני. הבית בדפנה, עומר. ינואר 2013

בדרך לעומר לביקור בתערוכה של גדעון שני התחיל לרדת גשם. סברין הייתה מודאגת. היא גרה 5 ק"מ ממזרח לחורה ביישוב בלתי מוכר. את הדרך לביתה חוצה ואדי קטן. כשיורד גשם הוא מתמלא במי שיטפונות ואי אפשר לחצות אותו במשך שעות. סברין היא מורה לחינוך מיוחד ועובדת עם ילדים אוטיסטים בבית ספר אלואפה בחורה. "כשהייתי סטודנטית במכללת קיי, קרה לא פעם שנתקעתי לפני הואדי וחיכיתי שעות עד שמפלס המים ירד כדי שאוכל להגיע הביתה. עד היום שמתחיל לרדת גשם אני מוכרחה לעזוב הכל וממהרת לחזור הביתה.."

כשהגענו לגלריה עם קבוצת תלמידים ביניהם גם כמה תלמידים של סברין נשקף מציורי השמן של גדעון שני המראה המוכר של הכפרים הבדואים הבלתי מוכרים. אוסף של צריפים נמוכים חסרי חן, בנויים מבלוקים חשופים, פחים גליים וגגות איסכורית.

באחד הציורים נראים הפחונים האפורים בחלקו הקרוב של הנוף כשברקע בתי מגורים מודרניים מבהיקים בלובנם והכיתוב "צמודי קרקע" המופיע על הציור מבטא באירוניה, את הפער הבלתי נתפס בין בתי האזרחים מהסוג הראשון לסלאמס שבו גרים הבדואים.

בציור אחר, כביש אספלט חוצה את הנוף כשמצדו האחד מבני תעשיה וארובות הפולטות עשן סמיך ומצידו השני הצריפים המגובבים והעקומים של היישוב הבדואי, כנראה ואדי נעם הסמוך לרמת חובב.בצד הכביש אישה בדואית עטופה שחורים ולידה מכלית ענק מבהיקה הנראית במבט העל המאפיין את הציור כמו פסל מודרניסטי.

בציורים אחרים, נראה הנוף מלא ההוד של הנגב בעונות השונות ובחלק מהציורים מופיעים במרחק פאתי ישובים בדואים שדרך עפר שחוקה מובילה אליהם ולפעמים גם זה לא.

אין כנראה ציירים ישראליים רבים שהפנו את מבטם אל המרחב המאוכלס בבדואים, כאילו גם מעט הציירים הישראלים המתעניינים בנוף הנגב, "מנקים" את הנוף במודע או שלא במודע מהנוכחות המטרידה של הכפרים האלה, כמו המפות הרשמיות. הבדואים אצל שני אינם בדואים נוסטלגיים מדומיינים עם הגמל והקפה. אצל שני, הבדואים מופיעים כנוכחות קונקרטית פיזית וחברתית, לפעמים כצללים כמו בציור של השיג (אוהל אירוח) או בדמויות הנשים עטויות השחור המופיעות לעיתים בשולי הדרך. בכל הייצוגים האלה יוצרת הנוכחות הזו מתח גם עם הנוף וגם עם הציוויליזציה האחרת הנוכחת בציורים. השאלות כמו עולות מאליהן: כיצד יכולים הפערים החברתיים האלה להתמיד ? כיצד אפשר ליישב בין החומרים המאולתרים והזרים ובין הנוף ? עד מתי תימשך השוליות של אוכלוסייה כל כך משמעותית במרחב של הנגב ?

שאלתי את התלמידים איך הם מרגישים מול הייצוג הזה של הבדואים. הם היו נבוכים. מרביתם נולדו לתוך הנגב והמראות האלה כמעט טבעיים עבורם. אילו הם היו מציירים את אותו הנוף, אמר משהוא, הוא היה הופך את הצריפים לווילות.