הזמנה: פרויקט אמנות חורה ישתתף בתערוכה קבוצתית בגלריה חנינא בתל אביב

קבוצת תלמידי התיכון של פרויקט אמנות חורה בהנחיית משה בלמס, ישתתפו בתערוכה קבוצתית בגלריה חנינא בת"א. הפתיחה ביום חמישי ה-24 במאי  בשעה 1800 .

מדובר בתערוכה משותפת לכמה קבוצות של אמנים צעירים ומבוגרים המציגים לראשונה בת"א. יוזמת ואוצרת התערוכה היא האמנית יפעת גלעדי, שגם הנחתה במהלך השנה קבוצת נשים מדימונה במסגרת תכנית "אמן בקהילה" של משרד התרבות. עוד ישתתפו בתערוכה קבוצת ילדים שעבדה במהלך השנה עם האמנית נטעלי שלוסר גם היא במסגרת אמן בקהילה, קבוצה של אמניות חרדיות הפועלת בעיר נתיבות בהדרכת אסנת סרבגילי והבמאית הצעירה רבקטל פיינה שתציג סרט תיעודי קצר העוסק במאבקה של אשה בדואית על אדמתה באלעראקיב.

חנינא היא גלריה קהילתית המופעלת ע"י קבוצת אמנים ופועלת בדרום ת"א במרחב עירוני  רב תרבותי. החיבור בין הגלריה לאמנות המגיעה מהפריפריה החברתית והתרבותית הוא לפיכך חיבור מוצהר וטבעי.  התערוכה שכוללת ריבוי של דרכי מבע ושפות היא באותה עת מקומית מאד ועכשווית מאד.

טקסט נילווה לתערוכה

העבודות המוצגות בתערוכה בגלריה חנינא נוצרו בעבודה עם תלמידי תיכון ביישוב הבדואי ח'ורה שבנגב, במסגרת פרויקט "אמן בקהילה" של משרד התרבות בהנחייתו של משה בלמס.

ככלל עוסקות העבודות במקומם של הצעירים בחברה בתקופה של תמורות גדולות באורח החיים הבדואי. משקל גדול יש לעובדה שבין האמנים הצעירים שהשתתפו בפרויקט יש בנות בדואיות רבות. לפיכך באים לביטוי זה לצד זה תעוזה וחשש, אירוניה עצמית ומודעות ביקורתית למעמדם של הבדואים בחברה הישראלית. העבודות כוללות עבודת וידאו המתארת לבישה טקסית של לבוש בדואי מסורתי, עבודות צילום שבמרכזן הדימוי של סוס ורוכב או רוכבת ועבודות של ציור על גבי צילומים.

מר ראסל על סוסו/ג'יימס סימור

בתרבות הבדואית הסוס הוא סמל מעמד ומזוהה עם גבריות, כבוד ואומץ לב. ניצחונם של הסוס ורוכבו  בתחרות או בקרב מביאה כבוד לא רק לרוכב אלא גם למשפחה ולשבט. סביב הסוס  התפתחה תרבות שלמה של אריגת קישוטים צבעוניים המייצגים באופן סימבולי את הישגיהם של הסוס ורוכבו ואת גדולתו של השבט. רעיונות אלה משתקפים בסיפור ובשירה הבדואית העממית. הסוס הערבי האצילי יובא למערב במאה ה-18 והפך במהרה לכוכב ספורט המרוצים המודרני שהתמסד באירופה במחצית השנייה של המאה ה-18. אמנים כגורג' סטאבס, ג'ימס סימור הבריטים, פיטר טילמנס ההולנדי ואחרים תיעדו בציוריהם את הסוסים ואת בעליהם האריסטוקרטים, לעיתים קרובות על רקע האדמות שבבעלותם. התמונות שצולמו בשדות המקיפים את ח'ורה מתכתבים עם ג'אנר זה, אם כי נוספת להם נימה אירונית וביקורתית. שכן, הבעלות על האדמה היא סלע מחלוקת מרכזי המאפיין את יחסיה של הקהילה הבדואית עם המדינה.

נער/מתוך פרויקט אמנות חורה 2012

בחברה הבדואית הרכיבה על סוסים שמורה לגברים בלבד. המראה של נער רכוב על סוס הוא מחזה נפוץ ונורמטיבי ביישובים הבדואים הכפריים. לעומת זאת נערה רכובה על סוס הוא מראה נדיר. הצגה של תמונות בהן מופיעות נשים בדואיות והפצתן נחשבת גם היא למעשה אסור. המסורת הבדואית הנשענת על פרשנות מחמירה של חוקי האיסלם מטילה מגבלות רבות על צניעותן של הנשים ועל חירותן במרחב הציבורי. הפגיעה בצניעותן של הנשים מאיימת על הגברים, המשפחה והשבט כולו ופוגעת בכבודם ובמעמדם החברתי. הפגיעה בכבוד המשפחה אינו דבר של מה בכך בחברה שבה לא עומד הפרט במרכז אלא הקהילה כמסגרת סולידארית ובעלת משמעות.

פריים מתוך עבודת וידאו: Desert walk#1/ פרויקט אמנות חורה

אף על פי שבהדרגה הנורמות השבטיות של החברה הבדואית משתנות בלחץ של התנאים הכלכליים והמדיניים, קיים מתח מתמיד בין המסורת הבדואית ובין הערכים הליברלים והדמוקרטיים שהקהילה נחשפת אליהם. בתהליך זה של אימוץ חלקי וחשדני של ערכים חילוניים עלולים פרטים לשלם מחיר יקר על חריגה מהנורמות. העבודות המוצגות בתערוכה מתקיימות בקו התפר בין הנורמות השליטות ובין השינוי שחווים האמנים הצעירים בדורם. הם עושים זאת מתוך סקרנות לעולם שמחוץ לקהילה ובהסתייגות מייצוגים רומנטיים של התרבות הבדואית הן כלפי פנים והן על ידי האחר. אך גם בזהירות רבה המשקפת את תלותם הגדולה בקהילה.

בעבודות שבתערוכה ננקטות תחבולות שונות כדי לעמוד בנורמות הייצוג המקובלות על הקהילה. זהו המרחב שבו נעשית העבודה הפנימית והחברתית המשמעותית של הקבוצה. המודעות למגבלות התרבותיות אינה מייצרת מרד ומחאה דווקא, אלא פתרונות יצירתיים. התחבולות שננקטות משכללות את השפה האומנותית מחד ומאידך מאתגרות גם את הנורמות השבטיות וגם את הציפיות מאמנות עכשווית. בין היתר העבודות אינן חתומות על ידי הצלם או יוצר העבודה אלא ע"י הקבוצה. בחירה זו מערערת על המיתוס של היוצר האינדיבידואל לטובת הקהילה היוצרת. זהו אינו רק מאפיין תרבותי שונה שאינו מאפשר עמידה ביקורתית נגד מקומן של הנשים למשל, אלא במידה רבה הכרה במרכזיותה של הקהילה לחייהם של הפרטים בתוכה.

בתוך כך, במערך הכוחות הפועלים בזירה התרבותית, המודרניות והחילוניות שמייצגת האמנות העכשווית אינן נתפסות בהכרח כקידמה. עבודת הוידאו לדוגמה, מציגה שני צעירים כשהם פושטים ולובשים לבוש מסורתי תוך כדי תנועה על רקע הכפר. הדימוי של הבגד המודרני מול הבגד המסורתי מייצג בפשטות את המסורתי מול המודרני. אף על פי כן אין מדובר בדיכוטומיה, אלא בתהליך שבו בכל רגע נתון מוצגים במקביל על שני מסכים, הקיום הבו זמני של הישן והחדש והתנועה בתוכם. הוידאו שצולם בהליכה לאחור נערך כך שהתנועה תראה ריאליסטית, אך מדי פעם מתרחשים בה שיבושים וא-נורמליה המערערים על האפשרות של תנועה ליניארית על ציר הזמן של התרבות. כפי שמציע האנתרופולוג טלאל אסד, בביקורתו על תפיסת החילוניות של המערב: החילונית אינה יורשתה של המסורת הדתית אלא מתקיימת במקביל לה במאבק מתמיד בין ערכים ומיתוסים.

משה בלמס, מאי 2012

בדואיישן

מה אפשר לעשות כשאי אפשר לפרסם צילומים של נערות בדואיות ?
המגבלה הולידה עבודות חדשות בעזרת ציור על גבי צילומים מודפסים של חברי הקבוצה.

בשלב כלשהו הבעיה שהתחלנו ממנה הפכה כמעט שולית ונפתח מרחב חדש של דמיון ופנטזיה. צילום של הכפר קסר א-סיר ליד דימונה שצולם באחד מסיורינו הפך תחת ידו של סמי אלעטאונה לנווה מדבר.

צילום של ילדה קטנה המצביעה בחוסר מודעות על כתבה המספרת על תפיסה של סמים ברהט, הפך בעבודתה של רים אלנבארי למרחב דו לשוני אירוני המספר משהו על תקשורת וחוסר תקשורת.

באסם אל עטאונה הפך צילום מטושטש של יד נשית לעולם של סמלים והתרחשויות ציוריות מיניאטוריות המתיקות את היד מהקונקרטי למופשט והסימבולי.

איה לקחה צילום קבוצתי של בנות שינתה את הרקע המקומי והסתירה את פניהן בשכבה לבנה עבה. כפיצוי על מחיקת פני הנשים הבליטה את כיסויי הראש באדום עז.

סמי הוסיף לצילום שעבד עליו שתי כתובות בעברית. באחת מהן כתב: "תן לבדואיישן לחיות" על משקל "תנו לחיות לחיות". בתוך כך המציא מילה חדשה: "בדואיישן", שבהברקה מסכמת את התמורות שעוברת החברה הבדואית. האירוניה שבמשפט הזה היא כפולה. הבדואיישן אינו רק אורח החיים והמסורת הבדואית הזקוקים לשימור והגנה כמו חייהם של בעלי חיים. הבדואיישן הוא גם האופן שבו לא יכולה המסורת הבדואית להתקיים אצל הבדואים עצמם ללא השתקפתותה בתודעת האחרים. הבדואיישן הוא אם כך המסורת הבדואית כשהיא מותנת כבר בתנאים המסויימים של המפגש עם המערב הישראלי, האמריקאי. הקולוניאלי אם תרצו. בוידאו שהופק לאחרונה במסגרת הקמפיין נגד תוכנית פראוור מצביעה הדוברת (השחקנית) אמל מורקוס על הרומנטיקה של הבדואים והמדבר בעיני הישראלי. הבדואיישן הוא הרומנטיזציה שעושים הבדואים עצמם למסורת שלהם, תוך שהם מפנימים את מבטו של האחר אך גם מלגלגים עליו ועל עצמם. בדואיישן.

דמיון מודרך

שתי פגישות צילום ארוכות של חברי וחברות הקבוצה יחד עם כמה סוסים ובעליהם הניבו מאות צילומים וחומר גלם רב בוידיאו. הבעיה היא שאת מרבית החומרים אין אפשרות לפרסם בגלל מוסכמות שבטיות מגבילות.

מצגת זאת דורשת JavaScript.

 בח'ורה יש לא מעט סוסים. המחזה של נערים רוכבים על סוסים בשדות המקיפים את העיירה וברחובותיה הוא מחזה נפוץ למדי. הסוס הוא סמל של אומץ לב וגבריות במסורת הבדואית ובעלי הסוסים ורוכביהם זכו בעבר וגם היום לכבוד והערצה. הנשים לעומת זאת כמעט שאינן רוכבות. המסורת מעניקה לנשים תפקידים אחרים שרכיבה אינה נמנית עימם.

 אף על פי כן תשוקתן של הבנות לרכיבה אינה נופלת מזו של הבנים. באחת הפגישות שבהן חשבנו על הדימויים הבאים שברצוננו לצלם העלתה אחת הבנות את הרעיון לצלם רכיבה על סוסים והרעיון התקבל בהתלהבות רבה. כך מצאנו את עצמנו כמה ימים מאוחר יותר מתארחים אצל משפחת אלעטאונה שהעמידה לרשותנו שני סוסים מרשימים ומקושטים בגדילי צמר ורקמה.

 על אף החום המעיק באותו בוקר של תחילת האביב, רכבו כמה בנות בזו אחר זו על הסוסים. באסם חברנו ודודניו המיומנים הפגינו את שליטתם בסוסים ואירחו אותנו ללא דופי. כך לכדנו בעדשות מצלמותינו דימויים בלתי שכיחים של נערות בדואיות רכובות על סוסים, לצד תמונות רבות יפות אחרות של נערים וילדים רכובים.

 כמה ימים מאוחר יותר יצאנו לטיול בשדות שבין ח'ורה ומיתר ושני סוסים הצטרפו אלינו. הפעם השתרע האתר שלנו מאופק אל אופק בלב שדות חיטה מוריקים. אלא שעל ההליכה בשדה העיבו תילי פסולת הבניה, צחנת הבהמות המתות הפזורות בינן ותופעות אחרות של פגיעה ברכוש ציבורי שאני מנוע מלהרחיב עליהן את הדיבור מפאת ביטחונם של המשתתפים.

התמונות שלפניכם יפות ככל שהן, הינן לפיכך תוצאה של הסתרה של מה שנותר מחוץ לפריים. מה שנותר כאן הוא דימוי מטוהר. את כל השאר צריך לדמיין.

כבוד של אריות ?

בשבוע שעבר נרצחו בסמוך לחורה שני צעירים, לואי אבו-סבית (23) ועומר אבו-סבית (27). מחקירת המשטרה עולה כי הרצח קשור לסכסוך ממושך בין משפחות אבו אלקיען ואבו-סבית.
ביום שלאחר הרצח היתה בחורה שביתה כללית ובמשך השבוע שרר שקט מתוח.

מישהו בחורה אמר לי השבוע באירוניה שלבדואים אין 100 ש"ח לשלם לחוגים לילדים אבל הם מצליחים להשיג 100 אלף ש"ח כדי לעשות סולחה.

מתוך סדרת צילומי אולפן של תלמידי החוג

הפזורה

תיירות- מרטין פארר

איך מזכיר צילום שצולם באפריקה את יחסי המדינה עם תושבי הנגב ? מחשבות על שפת האדון ובפרט על שפת הצילום 

צילום של מרטין פארר (Martin Parr ) שצולם במקום כלשהו באפריקה מתאר קבוצה של ילדים שחורים רצים אחרי ג'יפ נוסע. הרכב נוסע על דרך עפר ומעלה אבק. במרחק קבוצת עצים. נקודת המבט של הצלם היא מתוך הג'יפ. בחלק הימני של הצילום מחזיקה יד של אדם לבן במצלמה המופנית כלפי הילדים מזווית דומה לזו של הצלם עצמו. אשה צעירה שעל חולצתה מודפסת דמות פרעונית מביטה גם היא לעבר הילדים. כובע קש רחב שוליים מוטל בין היושבים. ברכיים לבנות וחלק מגוף נוסף מרמזים על שתי נשים נוספות היושבות בג'יפ. פניהן מחוץ לפריים. פניהם של הילדים גלויים אבל הם מרוחקים למדי. אפשר להבחין בתווי הפנים המאומצים מהריצה. מצד שמאל למעלה יד שחורה של אדם עומד התלוי על הרכב מצדו החיצוני. גופו מופנה אל הרכב. אפשר לשער כי הוא מדריך או מלווה מקומי. האנשים בתוך הרכב הם ללא ספק תיירים.

התיירים הרכובים מביטים בילדים מלמעלה למטה. הם מוגנים ומסופקים ואילו הילדים מתנהגים כמי שחסר לו משהו. הילדים השחורים הם מושאי המבט התיירותי הלבן הלוכד את האקזוטי. הצילום הוא דיבור "בשפתו" של האדם הלבן ונעשה מנקודת מבטו. על אף שאפשר לקרוא אותו כצילום ביקורתי  ואולי גם בשל כך, מודגשים יחסי הכוח בין התירים ובין הילידים.

כשניסינו בקבוצה לתאר את המקום שבו צולמה התמונה בחר אחד המשתתפים בביטוי "הפזורה" המשמש בז'רגון של הממסד הישראלי לתאור ההתישבות  הבדואית מחוץ לכפרים המוכרים. שאלתי מדוע הוא משתמש בביטוי המכובס :"פזורה" הנייטרלי רק לכאורה, במקום בביטוי "כפרים בלתי מוכרים" המשקף את התעלמותה של המדינה מקיומם של הכפרים האלה ? מה משותף ל"פזורה" ולמקום המתואר בתמונה ?

המקום הזכיר לתלמידים את הכפרים הבלתי מוכרים מכוון שהמצאותם של הילדים השחורים מרמזת כי מדובר במקום מיושב. אולם כמו בנגב, בולט המחסור וההעדר של תנאים מודרניים. אולם, לא רק ההעדר הוא תוצאה של מערכת היחסים הבלתי שיוויונית המאפיינת את ההתישבות בנגב, גם השפה שבה משתמשים כדי לתאר את המצב היא שפתו של האדון.