היסטוריה בחורה- תערוכת אמנות ראשונה ביישוב

כתיבת תגובה

אתמול נפתחה תערוכת האמנות "קצה אזור הנוחות" במרכז הקהילתי בחורה בהשתתפות אורחים מחורה ומחוץ לה.

בתערוכה מוצגות כארבעים עבודות צילום, עבודות המשלבות ציור וצילום ועבודת וידאו אחת.  העבודות מסכמות שנת עבודה של 26 אמנים צעירים שפעלו בישוב. חאזם אלעסיוי, מחברי הקבוצה דיבר על החשיבות של הצגת התערוכה בחורה, ויצירת דיאלוג עם אנשי המקום שבו גדלו המשתתפים. רים אלנבארי משתתפת נוספת דיברה על המשמעות של צילום בעיניה כמדיום של זיכרון אישי וקהילתי. בדברי התייחסתי להיבטים הבין-תרבותיים בעבודתי עם הצעירים המקומיים, ועל ההיבטים הבין דוריים שבין המשתתפים הצעירים להוריהם. חליל אלעוקבי, מורה בבית ספר תיכון ביישוב דיבר על האמנות כגשר ושפה משותפת בין יהודים וערבים.

בנוסף לאורחים מחורה השתתפו בפתיחה גם אורחים רבים מרחבי הארץ שנכחו מוקדם יותר בכנס סיום של תכנית משותפת לתנועת הצופים ולאג'יק. מנהלות אג'יק ויויאן סילבר ואמל א-סנע אלחג'וג' צפו בעבדות בעניין רב. אמל ביקרה בתערוכה מלווה בבנה הצעיר וקיבלה הסברים על העבודות ומשמעותן מעלי אבו סבית, אחד היוצרים הצעירים. היא הביעה את התפעלותה מהישגיהם של האמנים הצעירים והתרגשה מהעיסוק באשה הבדואית הבולט בחלק ניכר של העבודות.

במהלך השבועיים הקרובים יבקרו בתערוכה קבוצות של חניכי קייטנות הקיץ של המרכז הקהילתי וקבוצה גדולה של צעירים אמריקאים שהוזמנה לבקר בחורה. חברי הקבוצה וצוות המתנ"ס ייקחו חלק בהדרכה בתערוכה. אנחנו מיחסים חשיבות רבה למפגש של קהל מקומי עם העבודות, כדי ליצור לראשונה דיון משמעותי מסביב לאמנות בחברה שאינה רגילה לכך.

מצגת זאת דורשת JavaScript.

מודעות פרסומת

שונה שם התערוכה ל"קצה אזור הנוחות"

כתיבת תגובה

בימים האחרונים התקבלה במתנ"ס ביקורת על כך שהתערוכה תקרא "בדואיישן". המבקרים טענו כי השם פוגעני. על כן הוחלט לאחר התיעצויות לשנות את שם התערוכה ולקרוא לה "קצה אזור הנוחות" כשם המאמר שיודפס בקטלוג התערוכה.

מובן כי אין ולא היתה כל כוונה לפגוע באיש. השם הקודם ביטא בעיני את השינוי העובר על הצעירים הבדואים ואת מודעותם למבט של האחר. הוא אכן אירוני במידה מסויימת ואני מניח שהאירוניה שבו לא הובנה כראוי (כתבתי על הופעת השם כאן).

בכל אופן השם החדש הולם אף הוא את התערוכה ומדגיש את הנכונות להתמודד עם אי הנוחות המופיעה כאשר שואלים שאלות על עצמנו ועל המציאות החברתית שבתוכה אנו פועלים. קצה אזור הנוחות הוא המקום בו מתחיל היוצר לבטא את עצמו ואת נקודת מבטו. במאמר "קצה אזור הנוחות" אני מספר על כך יותר.

בכל אופן בחירת השם היא חלק מהתהליך של יצירת התערוכה. הלחצים שהופיעו במהלך העבודה ובשלבים האחרונים מוסיפים לרלוונטיות של התערוכה ואני מקוה שהעבודות יצרו ענין בחורה ומחוץ לה ויעוררו ביקורת לגיטימית.

הפתיחה תהיה ביום חמישי 28.6 בשעה 18:00 במרכז קהילתי חורה. כולם מוזמנים!

וידאו-דעוו'ה

כתיבת תגובה

פתיחת התערוכה "בדואיישן-بدويشن-Beduation" במתנ"ס חורה

כתיבת תגובה

פתיחת תערוכת סיום השנה של קבוצת אמנות חורה: "בדואיישן-بدويشن-Beduation"

תתקיים ביום חמישי 28.6.2012 בשעה 18:00 במרכז קהילתי חורהבמעמד ראש המועצה ד"ר מחמד אלנבארי

בתערוכה יוצגו מבחר מעבודת הקבוצה לאחר שחלק מהעבודות הוצגו בתערוכה קבוצתית בתל אביב ועוררו ענין רב. התערוכה מוצגת  במרכז הקהילתי חורה מיום חמישי ה-28 ביוני ועד יום שישי ה-13 ביולי.

התערוכה תלווה בקטלוג. הציבור מוזמן !

טקסט נילווה לתערוכה (עברית אחרי ערבית)

حافة منطقة الراحة

رجل يهودي، يسكن في مركز البلاد، يصل هذا الرجل بصفته فنان الى منطقة بدوية بالنقب بمُهمة من قِبل وزارة الثقافة الإسرائيلية, عليه ان يجيب على عِدة أسئلة، أنا سألت نفسي: هل أنا وكيل ثقافة معينة؟وان كان هذا صحيح فأي ثقافة هذه اذاً؟ هل يروني كوكيل ؟هل كوني غريب واختلافي يثيران الشك ؟هل سأحصل على ثقة، وضوح وشراكة؟ كيف أًريد أن أؤثر على الأشخاص الذين سألتقي بهم والى أي حد أنا منفتح للتغيُر بنفسي نتيجة من هذا اللقاء ؟

هذه الأسئلة وغيرها الكثير، رافقتني في التعامل مع الجمهور في بلدة حورة، أدركت أن لقائي مع جمهور حورة لا تقتصر على اللقاء مع مجموعة طلاب وطالبات، بينما كانت كل اللقاءات مع طاقم المركز الثقافي ,معلمين,مدراء مدارس,عُمال نظافة,شباب وأخرون من المركز الثقافي  وفي المدارس التي قمت بزيارتها وحتى الناس في الشارع، هي لقاءات ذات أهمية، في كل هذه اللقاءات لم امثل نفسي فقط وإنما مثلت حلقة ناقصة وجزئها الكبير ليس تحت سيطرتي.

في كل لقاء كان بإمكاني إحداث تغيير بسيط، في قدرتي التواصل مع من التقيتهم، تبادل أطراف الحديث والعمل سويا.

في أحد اللقاءات الأولى مع المجموعة بحورة والتي كُرِست للتمرن على التصوير بالفيديو، طلبت من المشتركات أن يتطرقن لمقولة نيل د.وولش "life begins at the end of your comfort zone"-تبدأ الحياة عند نهاية منطقة راحتك .

في البداية ترجمنا هذه المقولة سوياً للعبرية والعربية ومن ثَم خرجنا للتصوير في الخارج، كانت الترجمة فرصة للسؤال عما نفعل هنا سوياً؟ وما هو المريح والمعروف بالنسبة لنا، وكيف للإبداع والفن أن يكونا طريقة لتخطيهم وتجاوزهم ؟ خيم على النقاش في نفس اليوم وعد غامض وفضول تجاه أمر لم يُبحث فيه بعد، الخطر بحافة منطقة الراحة لم يكن محسوس. سرعان ما تغير هذا واتضح أنه كان هناك أمر شبه تنبؤي في هذه الجملة .حافة منطقة الراحة كانت قريبة مما افترضت، وسرعان ما بدأت تظهر حدود,واشارات تحذير بداخل المجموعة ومن المحيط.

خطتي الأساسية  كانت جمع قصص شعبية بدوية من المشتركين واستخدمها كمركبات (مواد خام) لأعمال بالفيديو, تصوير ورسم لكنني كلما حاولت تشجيع الفتيات لتنفيذ هذا المشروع كلما فقدتهن أكثر، التمارين التي شجعت التعبير الشخصي أدت الى عدم الثقة والى تقويض الثقة بيني وبين المجموعة. عندها بدأت أشعر بأن خطتي وبرنامجي يواجه أزمة.

في أواخر شهر كانون ثاني\ديسمبر، خرجنا لجولة في النقب، اتضح لي من خلال حالتين خلال الجولة، الى أي حد تختلف مفاهيمي عن مفاهيم الطلاب والطالبات.

الحدث الأول في اللقية:

 استضافتنا جمعية  " تطريز الصحراء"والتي تعمل على تمكين النساء البدويات واعلاء مكانتهن من خلال تشغيلهن بأعمال التطريز التقليدي, تعليم القراءة والكتابة. حيث تم احراق خيمة العمل والاستضافة التابعة للجمعية في السابق، نشاط الجمعية مُهدَد من قِبَل بعض الرجال  غير المعنيين بأي تغيير كان لمكانة النساء، فيقومون بالُتشَهِير بِهِن وينكلون بهن ويضايقونهن بطرق مختلفة.

في الجولة التي قمت بها في حانوت الجمعية قدمت لنا المرشدة تغيير قامت به المطرزات بنموذج تطريز تقليدي، تصوير مجرد بشكل زهرة يُظهر الرجل بالمركز بلون ونساءه من حوله بلون أخر مختلف، هذا التغيير الذي قامت به المُطرزات حوَلَ النموذج  بشكل رمزي يُظهر النساء في المركز، بالنسبة للمُطرزات هذه كانت خطوة جريئة وايضاَ بنظرة من الخارج تظهر النماذج المجردة متشابهة جداُ ببعضها البعض.

الحدث الثاني: كان في قرية قصر السر

استضافتنا في القرية جمعية بستان في بناية تُستخدم مضافة "شِق" يجلس فيها بشكل تقليدي الرجال فقط. حيث نزلت فتيات المجموعة من الحافلة وهُن ينظرن الواحدة الى الأُخرى بإحراج دون أن يعرفن كيف يتصرفن. دخلنَ فقط بعد أن حثهُن المضيفين على الدخول وكن مضطربات لوقت طويل. تعلمت من هاذين الحدثين واللذين يبدون للوهلة الأولى بأنهما هامشية (ليس مهمين) تعلمت عن مدى عمق جهلي بالعادات والتقاليد البدوية, وعن الحساسية والحذر في التغيير.

في الواقع لم يكُن هناك ضرورة للوصول حتى القصة البدوية لكي نلاحظ الدراما الإنسانية والثقافية التي تدور في المجتمع, بالتوتر القائم بين الشباب والبالغين وبين النساء والرجال.

ما يتطلب منني من الأن وصاعداً  كفنان ومُوَجِه هو أن أُعَير حساسيتي لردود فعل المشتركين والمحيط لاقتراحاتي واقتراحات المشتركين. فهم علموني اكثر من اي شيء عن المحظورات ,عن المخاوف, وعن طموحات الشباب والشابات اللذين قابلتهم، العمل الإبداعي تحول الى عملية تضُم أفكار كإمكانية, وما بقي خارج العرض وما قررنا اخفائه ,أثرى اللقاء ليس أقل مما صورناه  ويعرض في المعرض .

في هذه العملية لعبت التقاليد البدوية دوراً ايجابياً، كتقييد يشجع على حلول إبداعية, وأساسا للتضامن داخل المجموعة. في بعض الأعمال في المعرض استخدمت الحِيَل المختلفة من اجل الالتزام بمعايير التمثيل المقبولة لدى المجتمع.هذا هو المكان الذي أجريت فيه الأعمال الداخلية والاجتماعية الهامة للمجموعة. الوعي للقيود الثقافية لم تؤدي بالضرورة الى تَمَرُد واحتجاج ,إنما أدى الى مرونة ومسؤولية التي ظهرت بالحلول الإبداعية.

الحِيَل التي استخدمت طورت اللغة الفنية من ناحية ,ومن ناحية أخرى تحدت المعايير القبلية والتوقعات من الفن المُعاصر أيضاً. الأعمال مُوَقَعة من قِبَل المجموعة وليس من قبل المُصَوِر أو صاحب العمل. هذا الاختيار يُقوِض من الأسطورة الغربية للمبدع الفرد لصالح المجتمع المبدع وتُعَززمن ثقة المبدعين في طريقهم المشتركة.

المعرض يوازي بين القيَم والمنطق الداخلي للتقاليد البدوية وبين الحاجة لتوسيع إمكانيات التعبير والمتكلمين, لكي يُمَكِن من إجراء حوار قيّم داخل المجتمع والعالم الخارجي .

للمجتمع، هذا اقتراح ثقافي للتمَعُن بالمحيط, بالشباب والشابات الذين هم الثروة الكبرى للمجتمع, ومناقشة مستقبل ورغبات المجتمع وطُرُق تحقيقها بطريقة ديمقراطية ومسؤولة  .

بودي أن أشكر المشتركين والمشتركات الرائعين بالبرنامج وأَخُص بالذِكر ريم, سندس,على ثقتهن بي ومثابرتهن، أنا ممنون لإبراهيم صياح مدير قسم الشباب ,لفادي ,جابر الأستاذ خليل وبالطبع لأبو صلاح( علي ابو القيعان ) مدير المركز الجماهيري على دعمهم ,أفكارهم ,على  جهودهم ليضمنوا لي أكمال مشروعي مع ابناء الشبيبة . تفهُمِهم وحسن تصرفهم تبلورت الخطة وتطورت بطُرُق لم أتوقعها .

موشيه بلمس

حزيران 2o12

קצה אזור הנוחות

 כשגבר יהודי, ישראלי שגר במרכז הארץ מגיע כאמן לעיירה בדואית בנגב בשליחות של משרד התרבות הישראלי, הוא צריך לענות לעצמו על כמה שאלות. אני שאלתי את עצמי: האם אני סוכן של תרבות מסוימת ? אם כן של איזו תרבות ? האם רואים אותי כסוכן ? האם הזרות שלי מעוררת חשש ? האם אוכל לזכות באמון, בכנות, בשותפות ? איך אני רוצה להשפיע על האנשים שאני נפגש איתם ועד כמה אני פתוח להשתנות בעצמי כתוצאה מהמפגש ?

כל השאלות ורבות אחרות ליוו אותי בכל מגע עם הקהילה בחורה. הבנתי שהמפגש שלי עם חורה אינו מסתכם במפגש עם קבוצת התלמידים והתלמידות. למעשה כל פגישה עם צוות המתנ"ס, מורים, מנהלי בתי הספר, עובדי ניקיון, בני נוער אחרים במתנ"ס ובבתי הספר שביקרתי בהם ואפילו אנשים ברחוב הוא מפגש משמעותי. בכל אחת מהפגישות האלה אני אינני רק עצמי אלא מייצג משהו חסר צורה שחלקו הגדול אינו בשליטתי. בכל מפגש כזה אני יכול לעשות שינוי קטן, ביכולת שלי ושל האנשים שאני פוגש להתקרב, לשוחח, להתבונן ולעבוד יחד.

 באחת הפגישות הראשונות של הקבוצה בחורה שהוקדשה לתרגול של צילום בוידיאו, ביקשתי מהמשתתפות להתייחס בדרכים שונות למימרה של ניל ד. וולש:

 "Life begins at the end of your comfort zone". תחילה תרגמנו יחד את המשפט לעברית ולערבית ובהמשך המפגש יצאנו החוצה לצלם. התרגום היה הזדמנות לשאול מה אנחנו עושים כאן יחד ? מה הם עבורנו הנוח והמוכר וכיצד יכולות להיות היצירה והאמנות דרך לחרוג מהם ? מעל הדיון והפעולה באותו היום ריחפה הבטחה עמומה וסקרנות כלפי עולם שלא נחקר עדיין, הסכנה שבקצה אזור הנוחות לא הייתה עדין מוחשית. זה השתנה במהירות. התברר כי היה משהו כמעט נבואי במשפט הזה. קצה אזור הנוחות היה קרוב ממה ששערתי, שכן עד מהרה הופיעו חסמים ותמרורי אזהרה בתוך הקבוצה ומהסביבה. תוכניתי המקורית הייתה לאסוף באמצעות המשתתפים סיפורי עם בדואים ולהשתמש בהם כחומר גלם לעבודה בוידיאו, צילום וציור. אך ככל שניסיתי לעודד את הבנות להירתם לפרויקט הזה איבדתי אותן יותר ויותר. התרגילים שעודדו ביטוי אישי, יצרו חוסר ביטחון וכרסמו באמון שביני ובין הקבוצה. עד מהרה הרגשתי שהתכנית שלי במשבר.

 בסוף דצמבר יצאנו לסיור בנגב ושני מצבים שהתרחשו במהלך הסיור הבהירו לי באיזו מידה שונים המושגים שלי מאלו של התלמידים והתלמידות. האירוע הראשון היה בביקור בלקיה. התארחנו בעמותת "רקמת המדבר" שעוסקת בהעצמה של נשים בדואיות באמצעות העסקתן בעבודת רקמה מסורתית, הוראת קרוא וכתוב ועוד. בעבר הוצת האוהל המשמש את העמותה לאירוח ועבודה. פעילות העמותה מאוימת עדיין ע"י גברים מסוימים שאינם מעוניינים בשינוי כלשהו במעמדן של הנשים. אלה מוציאים את דיבתן רעה ומטרידים אותן בדרכים שונות. בסיור בחנות העמותה הציגה לנו המדריכה שינוי שערכו הרוקמות בדגם רקמה מסורתי. דימוי מופשט שצורתו כפרח יצג את הגבר במרכז בצבע אחד ואת נשותיו סביבו בצבע שונה. השינוי שערכו האורגות הפך את הדגם כך שבאופן סימבולי מוצגות הנשים במרכז. עבור הרוקמות היה זה מהלך נועז, אף שבמבט מין החוץ נראו הדגמים המופשטים דומים מאד זה לזה.

האירוע השני היה בכפר קאסר א-סיר. בכפר ארחה אותנו עמותת בוסתן במבנה המשמש "שיג" מבנה אירוח שבאופן מסורתי יושבים בו גברים בלבד. בנות הקבוצה ירדו מהאוטובוס והביטו זו בזו במבוכה מבלי לדעת כיצד לנהוג. הן נכנסו רק לאחר שהמארחים הפצירו בהן להיכנס והיו נרגשות עוד שעה ארוכה. שני האירועים אלה שהם לכאורה מינוריים לימדו אותי לא רק על עומק הבורות שבה אני שרוי ביחס למנהגים הבדואים אלא גם על העדינות והזהירות שמאפיינים את השינוי. למעשה, לא היה צריך להרחיק עד מסורת הסיפור הבדואי כדי להבחין בדרמה האנושית והתרבותית המתרחשת בקהילה, במתח בין צעירים ומבוגרים ובין נשים וגברים.

 מה שנדרש ממני מכאן ואלך כאמן וכמנחה הוא לכייל את רגישותי לתגובתם של המשתתפים ושל הסביבה להצעות שלי ושל המשתתפים. אלה לימדו אותי יותר מכל על האיסורים, על הפחדים ועל השאיפות של הצעירים והצעירות שפגשתי. היצירה הפכה להיות תהליך שבו רעיונות  שהעלינו בדעתנו כאפשרות, מה שנותר מחוץ לפריים ומה שהחלטנו לגנוז, העשיר את המפגש לא פחות ממה שצולם ומוצג בתערוכה.

בתהליך הזה שיחקה המסורת הבדואית תפקיד חיובי: גם כמגבלה המעודדת פתרונות יצירתיים וגם כבסיס לסולידאריות בתוך הקבוצה. בחלק מהעבודות שבתערוכה ננקטות תחבולות שונות כדי לעמוד בנורמות הייצוג המקובלות על הקהילה. זהו המרחב שבו נעשתה העבודה הפנימית והחברתית המשמעותית של הקבוצה. המודעות למגבלות התרבותיות לא ייצרה מרד ומחאה דווקא, אלא גמישות ואחריות שבאו לביטוי בפתרונות יצירתיים. התחבולות שננקטו שיכללו את השפה האומנותית מחד, ומאידך אתגרו גם את הנורמות השבטיות וגם את הציפיות מאמנות עכשווית. העבודות אינן חתומות על ידי הצלם או יוצר העבודה אלא ע"י הקבוצה. בחירה זו מערערת על המיתוס המערבי של היוצר האינדיבידואליסט לטובת הקהילה היוצרת ומחזקת את ביטחונם של היוצרים בדרכם המשותפת.

 התערוכה מאזנת בין הערכים וההיגיון הפנימי של המסורת הבדואית ובין הצורך להרחיב את אפשרויות הביטוי ואת הדוברים, כדי לאפשר דיאלוג פורה בתוך הקהילה ועם העולם שמחוץ לקהילה. זוהי הצעה תרבותית להתבונן בסביבה, בצעירים ובצעירות שהם נכסיה הגדולים ביותר של הקהילה ולדון באופן דמוקרטי ואחראי בעתידה של הקהילה במאווייה ובדרכים להגשמתם.

 אני רוצה להודות למשתתפים ולמשתתפות הנפלאים בתכנית ובמיוחד לרים ולסונדוס על האמון שנתנו בי ועל התמדתן. אני חב חוב גדול לאברהים סיאח מנהל מחלקת הנוער, לפאדי, ג'אבר, המורה חליל וכמובן לעלי אבו אלקיעאן מנהל המתנ"ס על תמיכתם, רעיונותיהם, על רגישותם ומאמציהם להבטיח את המשך הפעילות שלי עם בני הנוער. אודות לתבונתם היו לתכנית חיים משלה והתפתחות בדרכים שלא יכולתי לצפות.

 משה בלמס

יוני 2012

שיח גלריה בהשתתפות אמנים ואנשי חינוך בתערוכה התקהלות

כתיבת תגובה