הספר "אמנות מחלחלת כמו מים" יצא לאור

לרכישה מאובטחת

אחרי מסע הפקה ארוך ומרתק יצא לאור ספר העוסק בפעולות אמנות עם הקהילה הבדואית, שחלקן תועדו כאן בבלוג לפני כמה שנים.

הספר יצא בעזרת גיוס המונים ותמיכה של מועצת התרבות של מפעל הפיס בעיצוב של טלי בבאי הנהדרת. ”אמנות מחלחלת כמו מים“ הוא ספר העוסק ביצירת אמנות בשיתוף הקהילה בכפרים הבדואים בנגב. הוא אינו קטלוג המציג יצירות בלבד, אלא צוהר לתוך קהילה מסקרנת החיה כאן בישראל. דרכו יתוודע הקורא לדימויים חדשים ולקולות שלרוב נעדרים מהשיח החברתי והתרבותי בישראל.

מה מעסיק צעירים וצעירות בדואים?
אלו ערכים וכוחות פועלים מאחרי הקלעים של היצירה השיתופית ?
כיצד נוצרת המשמעות של עבודת אמנות במסגרת הקהילה ?
ומדוע אמנות קהילתית חשובה ומשמעותית ?

הספר חושף תהליכים קבוצתיים ואישיים מרגשים שנוצרו במפגש הבין-תרבותי בין האמן והקהילה.
הספר מבוסס על ניסיוני בשנים 2011 עד 2015 בהן פעלתי כאמן וכמורה לאמנות ביישובים הבדואים חוּרָה וכסייפה. בתקופה זו עבדתי עם מאות בני נוער ומבוגרים יהודים וערבים, הפקתי ואצרתי שש תערוכות בתל אביב, בבאר שבע, במרכז ג'ו אלון, בחורה ובכסייפה. וחיברתי בין אמנים ישראלים מהשורה הראשונה ובין היישוב חורה ותושביו.

הוא כולל שלושה ראיונות מרתקים עם פעילים בדואים ועם יוצרים יהודים וערבים, ומאמר פרי עטו של עמי שטייניץ, אוצר וחוקר העוסק שנים רבות בממשק שבין אמנות וקהילה. וכמובן תמונות רבות של מיטב היצירות שנוצרו בתקופה זו על ידי אמנים מקומיים ואורחים.
הספר הוא מקור חשוב להכרת ממד אחר ומפתיע של הקהילה הבדואית בישראל, מפתח להבנת הערך של אמנות קהילתית וכלי עזר לתכנון של פרויקטים דומים בישובים אחרים.

משה בלמס

ריכשו את הספר עכשיו ! לרכישה מאובטחת

 

על תנועת הלב ותנועת הגוף – מחול אחרון ופרידה

עם סיום שנת הלימודים, באה לסיומה גם שנתי כרקדנית בקהילה בחורה.

תמו ימי שני ורביעי בנגב, תמו מפגשים עם תינוקות, פעוטות, נשים – רובן אימהות ומיעוטן לא, גברים, נערות וצעירות;

במהלך שנת הלימודים נגעתי בחייהןם של למעלה משבעים אישה ואיש באופן שבועי ועוד רבות ורבים בקהילה, במפגשים חד פעמיים וגם באופן עקיף.

למשל, בעלה של אחת המטפלות, שיישמה את מה שלמדנו בקורס עיסוי תינוקות על גבו.

או ילדיה של מורה בבי"ס, שסיפרה שהחלה לתרגל נשימות בבית, כדרך להתמודד עם העומס של הטיפול בילדיה בבית לאחר שעות רבות של עבודה עם ילדותים בבי"ס.

או אחיותיה של סייעת, שהיא לימדה אותן תרגילים מהשיעורים, כדי שיהיה לה עם מי לתרגל בבית, וכדי שגם הן תוכלנה להינות מהידע שצברה וחשבה שהוא משמעותי לחיים.

או כמה נערות, שממש ניתן היה לראות ששיעורי המחול הן החמצן השבועי שלהן. תמיד מגיעות, לא מפספסות שיעור, תמיד מחייכות במבוכה, לראות מה הפעם יקרה, מתרגלות ברצינות, לא להפסיד אף צעד; מתפוצצות מיצירתיות ברגעי האילתור בהן הריקוד 'חורייה' – חופשי והן חופשיות לנוע בלי מבוכה, בלי עכבות, בלי המבט המבקר והמבגר.

רגעי המעבר מ'עם' ל'בלי'. עם הנסיעות, האתגרים, הביטולים ועם הרגעים הקסומים של הקשבה בקבוצה לגוף, לנשימה ולנשמה; בלי כל החברות והחברים שצברתי, 'אהלן' 'מה נשמע?' 'מה שלום תל אביב היום?'  בלי שעות רבות של הנחיה ומעבר לעיתים חד, בין קבוצה לקבוצה.

אני בוחרת לסיים את השנה עם סיפור קבוצת התמיכה לאימהות לילדות וילדים על הספקטרום האוטיסטי.

אחת לחודש במהלך השנה נפגשה קבוצת האמהות למפגש תמיכה בהובלת יועצת ועובדת סוציאלית. במפגשים האלו הייתי אחראית על שילוב שיטות של עיבוד באמצעות הגוף והתנועה. על מנת לעורר את הנשים לשיתוף, תמיכה ותחושת יכולת. פעמים רבות, עלו במפגשים תכנים קשים, ועל כן לתנועת הגוף במפגשים אלו חשיבות מיוחדת. הסיפורים משפיעים על כולן במעגל ומחברים אותן למקומות של קושי וכובד. התנועה מאפשרת עיבוד של החוויות בכל הגוף ולעיתים הקלה דווקא בשל ההתמקדות לאורך זמן בגוף שמדבר בשפה אחרת, שמניח לראש ולפה ולמוח, שמניח לעיניים ומעורר חושים אחרים, שמחזיר בעזרת הנשימה לכאן ולעכשיו.

באחד המפגשים נפגשנו במטבח, ועסקנו גם בהכנת אוכל, שהיא אומנותי השניה והמשולבת במופעי המחול שאני יוצרת. אחת האימהות בחרה בכרוב לבן, מלפפון ועגבנייה התחילה לחתוך את הכרוב בסכין גדולה ואמרה:

'הכרוב בנוי בצורת עלים, כמו הרבדים בחיים שלי, המכשולים והקשיים שעברתי בחיי… בזמן שאני חותכת שומעים את קול החיתוך. הקול הזה נשמע, אך לא מובן. רק אני והלב שלי, ובכל פעם שאנו חותכים ונכנסים לעומק הכרוב אנו מרגישים את הטעם המתוק שלו בפנים; כמו שאחרי שהצלחתי להתמודד עם קושי מסוים אני מרגישה שלמדתי שיעור נוסף לחיים.

העגבנייה היא פרי בסיסי בהכנת הסלטים בבית וזה מחזיר אותי להיסטוריה הבדואית של האוכל; שאין סלט בלי עגבנייה. העגבנייה הזאת היא אני, זאת הדמות שלי… '

כה שמחה על ההזדמנות הנפלאה לפגוש את כל הנשים, והאנשים, החזקות הללו ולתת להן ולהם מכליי

להקשיב לקולות הלב דרך תנועת הגוף

מקווה להתראות בשנה הבאה!

באהבה ובהוקרה,

אורלי اورلي  Orly

על המודעות

השבוע למדתי מילה חדשה בערבית 'אלוועי' – מודעות.

זו אולי המילה הראשונה שהייתי צריכה להוסיף לאוצר המילים שלי, שכן למעשה זה מה שאני מלמדת יותר מהכל.

למדתי את המילה בזכות בית הספר המיוחד והאמיץ שאני עובדת בו השנה. בית ספר אלופא' לילדים על הספקטרום האוטיסטי מכל החברה הערבית בנגב. זהו המקום הראשון שפתח בפני את דלתו בתחילת השנה. הרבה בזכות יועצת בית הספר סברין אלנבארי והגישה החינוכית, החברתית, הסביבתית והמערכתית שמוביל מנהל בי"ס הספר, דאהר אלעשיבי.

בבית הספר נהוג לקרוא לשיעורים שלי בשם הכולל 'יוגה'. לפעמים אני באמת עושה להם שיעור יוגה, אבל רוב הזמן אני משתמשת בכלים שונים מתחום התנועה המודעת והמגע – אימפרוביזציה, טכניקת אלכסנדר, תנועה אותנטית, אנטומיה חוויתית, פלדנקרייז, שיאצו, עיסוי תאילנדי ועוד.

המטרה היא למצוא דרכים לעורר את הגוף למודעות, לעורר את המודעות דרך הגוף ולחבר בין שניהם באופן מודע תוך עקיפת מנגנוני ה'רעש' המשפיעים על התודעה, הנשמה ולכן גם על הנשימה והגוף.

אנו עושות ועושים זאת דרך הגוף; דרך ההכרות עם דרכי פעולתו; דרך הזמן שנותנות להרגעת המתח ולמיקוד התודעה לנשימה ולאיברים ספציפיים; דרך שקשוק הגוף; ודרך תנועה זורמת ופשוטה ומיקוד תשומת הלב אליה ולדרכים שהיא משנה את שאר חלקי התודעה.

כשבאתי לנגב, ולחורה, עם הרעיון ללמד מחול, ידעתי שאת מה שאני מציעה טרם הציעו לחברה הערבית הבדואית בנגב. האמנתי שזה נחוץ וחשוב להציע כלים כאלו למי שחיים וחיות במערכת אנושית, כלכלית, פוליטית ומגדרית לא פשוטה בכלל. קיוויתי שאצליח להגיע אל הא~נשים ושאשכנע דרך המפגשים בחשיבות הכלים האלה ובעוצמתם להביא שינוי פנימי וחיצוני.

אני מסיימת היום במילותיה של נור אבו שהאב, קלינאית תקשורת וחברה בצוות הניהול של בית ספר אלופא', המשתתפת בקבוצת המורות בבי"ס, על חוויתיה מהמפגשיםL

נשימה לנשמה

'פיתוח תשומת לב תמידית לגוף שלנו. תשומת הלב מייצרת הקשבה לגוף.

כאשר אני מפנה את תשומת הלב לאיבר בגוף ונושמת אליו, אני חשה אותו. חשה כאשר הוא מרגיש בטוב או בפחות טוב.

לעצום עיניים ולהתחבר אל הנשימה וכך אני יכולה להרגיש שתנועת האוויר של השאיפה והנשיפה היא בעצם רוח, ובדיוק כמו רוח חיצונית זו יכולה להיות רוח שקטה ומלטפת או רוח סוערת וחזקה.

כך אני שמה לב לכל האותות שהגוף שלי שולח לי ומספר לי על אפשרויות לבעיות, על משמעות של פעולות שאני עושה, על פגיעות שאני יוצרת בו.

אחרי קליטת המידע מהגוף אני מנסה לפרש אותו ואז לפעול בצורה ברורה על מנת לשפר את מצבו.

ותמיד למצוא את הזמן להקשיב לגוף כי אם לא נקשיב, לא נשמע !!!'

ללמד חיים בחברה בה המוות נוכח

בחודשים האחרונים המוות נוכח בעיירה

עם היציאה לחופשת החורף, שני מקרי מוות על רקע סכסוך ותיק בין שתי משפחות שמצאו עצמן באותו ישוב, כחלק ממדיניות יישוב האוכלוסייה הערבית בנגב. כמי שעובדת עם קבוצות מגוונות בקהילה מצאתי את עצמי מתקשרת ומנחמת א~נשים משתי המשפחות, שומעת את כאבם וכואבת איתן; וגם מתמודדת עם ביטולים עקב 'המצב';

כמה שבועות לאחר מכן הצטרפה משתתפת חדשה לקבוצה וסיפרה כבר במפגש הראשון שזו יום השנה למותה של אימה, שמתה בתאונת דרכים טרגית בכניסה לישוב בה נהרגו ונפצעו נשים רבות שנסעו מהישוב לירושלים-אלקודס להתפלל;

יום לאחר מכן, נפטרו שלושה צעירים מאחת המשפחות בתאונת דרכים קטלנית, שכללה גם פצועים קשה;

ולאחר כן, תאונה נוספת, ואדם צעיר נוסף מת.

בתוך כל זה, מה משמעות התנועה, מה משמעותו של הגוף החי והמתנועע בתוך עולם בו המוות נוכח?

עם השאלות האלו הגעתי לשיעור העשרה לנערות בסיכון באחד המרכזים בישוב

את העצב, הכאב, הכעס, הפחד – אנו פוגשות גם בגוף; אם ניתן לו מקום, אם לא נדחיק ונעלים, הפחד יעובד, וכתוצאה מכך גם ישתחרר, לפחות בחלקו. בנוסף, במצב של אי אמון, של קושי וכובד, יש נטייה לראות בעיקר את הרע, על כן יש חשיבות גדולה להציע חוויות חיוביות, של אמון, הקשבה, תמיכה, חיבור.

עם תובנות אלו נכנסתי לשיעור באותו יום. מציעה מפגש של אחת על אחת, להוביל אחת את השניה בעיניים עצומות – ליצור מרחבים של שותפות, תלות הדדית ואמון בין אחת לשניה; לשבת בשקט ולהקשיב לקולות של הנשימה המשותפת – לחוש את הביחד שלנו, ללא הבדל ולפני השמות והמשפחות; לגעת בעדינות, ברפרוף, לעקוב אחרי עמוד השדרה האחת של השניה, להקשיב לחוליות המחוברות זו לזו והפועלות – כל אחת לעצמה וכולן ביחד;

הצעתי בשיעורים בשבועות האחרונים רגעים של התבוננות שקטה לצד רגעים של שחרור חושי נטול מחויבות, חיברתי בין איכויות ההקשבה לעצמי ולחלל- מאבני הייסוד של עולם האימפרוביזציה – לבין הצורך להקשיב אחת לשניה ביישוב. ובעיקר, הבאתי, פעם אחר פעם, אישה אחר אישה, וגם כמה גברים, להיות ברגע, במלאות ובנוכחות בגופם, להקשיב לו ולמה שהוא מציע-

כי הגוף לעולם מציע חיים,

חיים עשירים, ומלאים, ונושמים;

באתי ללמד חיים, והמוות מזכיר לי זאת, מחזק את החשיבות שבהתמדה בחזרה את הגוף ואל מה שיש לו לספר לנו

עיסוי תינוקות במעון יום

מסכימה

השאלה מה המשמעות של להיות 'אמנית בקהילה' מעסיקה אותי מאוד מאז שהחלטתי להציע את עצמי כ'רקדנית בקהילה'. עם איזו 'קהילה' אני מדברת? עד כמה התפקיד שלי הוא להקים 'קהילה' או לעורר שיח ב'קהילה'? אילו חלקים מסך כל הא~נשים השונים במרחב בו אני פועלת לוקחים חלק בעיצוב השיח? באיזו שפה השיח הזה מתקיים?

התפיסה שמובילה אותי היא להיות כמה שיותר זמינה לכל מי שמעוניינת. כמה שיותר פתוחה למה שצריכים. כמה שיותר פעילה ברמות שונות, גילאים, מוסדות. להפוך את עצמי לנראית, כמי שמובילה פרויקט מסוים, להגמיש את כולי תוך שאני ממשיכה להגדיר גבולות ברורים ומנומקים ל-מה כן ומה לא.

כך, באופן מרגש ביותר, פנתה לאחרונה קבוצת גברים מאחד המוסדות בו אני עובדת עם נשים, בבקשה לפתוח קבוצה עבורם. אמנם הקבוצות כבר נקבעו ולוחות הזמנים שלי כמעט מלאים, אבל זו בקשה שנכון להסכים לה. אמנם אני עובדת עם נשים וחושבת שהשינוי העיקרי יכול ויבוא מהן. יחד עם זאת אני מאמינה שגברים צריכים להיות חלק מהשינוי, צריכים להכיר את האופי המהפכני של עבודת הגוף, ולהסכים לה.

אני גם יודעת שבמצבים של מיעוט משאבים, חשוב במיוחד לשמור על הגינות והוגנות מהותית, כדי למנוע מצב של תחושות קיפוח. דבר נוסף, וחשוב לא פחות, משמח שקבוצה של גברים התאגדה ויצאה בהצהרה כזו. שגם להם חשוב להשקיע בעצמם דרך הגוף, שהם רוצים זמן להכיר את גופם ולהקשיב לי כשאני מנגישה להם את האפשרות להקשיב לעצמם, ולאחרים – ולאחרות – בסביבתם.

אז הקהילה שלי השנה, שהולכת ומתגבשת בזכות נשים – וגם כמה גברים – מדהימות שזכיתי להכיר ולעבוד ביחד, כוללת:  נערות שזקוקות למרחב בטוח אחרי הלימודים וכאלו שנמצאות בחוד החנית של התכניות המדעיות, נשים שעובדות ימים ארוכים עם תלמידים מורכבים, נשים שמטפלות בתינוקות של אחרות שיצאו לעבוד, וכעת גם גברים.

אני כבר עמוסה, אבל עדיין סקרנית ופתוחה לראות מה עוד יצטרף בהמשך הדרך. הסכמה, הקשבה, פתיחות וגמישות אלו כלי בסיס באימפרוביזציה, אותה אני מלמדת בכל שיעור – לנערות, נשים, וכן – כעת גם גברים.

להתחיל – נִבְּדַא!

היום מתחילות שתי קבוצות חדשות בחורה, לכ-35 נערות בגילאי חטיבה ותיכון.

אני מנצלת את הדרך הארוכה למחשבה מדומיינת על מה שיקרה בעוד כמה שעות:

כיצד הן תהיינה? למה הן מצפות?

כיצד אצליח לשלב בין הרעיונות שלי על גוף ותנועה, רעיונות שנוגעים במקומות עדינים, לעיתים חזקים בעוצמת הרגשות שמעלים, בחיבור שבין גוף לנפש, לנשמה ולנשימה, לבין רצונן להתפרק, להיות ביחד במרחב שבו מותר להן להיות מי שבחללים מעורבים וציבורים הן צריכות להקפיד?

יותר מזה, הפרויקט 'רקדנית בקהילה' הוא פרויקט קהילתי. אני אמורה לשלב בין הריקוד כפי שאני מבינה אותו לבין המושג הגדול ולעיתים הלא ברור הזה – קהילה. בין רצונותיה, צרכיה וגם עקרונותיה ושיטות העבודה שלה. החברה הערבית-הבדואית בנגב רואה ריקוד כדבר משמח, הקשור לחתונות ולשמחות משפחתיות, של ביחד. עם זאת, יש בו גם איום. במיוחד שהריקוד שאני מייצגת בעיני חלק מהם, גם כיוון שאינם מכירים אותי, שקשור לתפיסות מערביות, שהיסטורית, יש בקהילה החצויים כלפיהן. יתרה מזאת, גם אלו שפגשו בתפיסות אלו וקיבלו אותן, רוצים לבחור מה מהן להכניס לחייהם, כמה ומתי. פה ניתן לראות כיצד שני חלקי שמות הפרויקט מתחברים.

העבודה שלי בתנועה דרך אילתור עוסקת בבחירות שלנו בכל רגע ורגע. הבחירות האלו הן תמיד אישיות וביחס ל. גם הנערות שאפגוש היום עומדות בפני בחירות כאלו. כחלק מקהילה שעברה ועוברת שינויים מרחיקי לכת באורחות חייה ותפיסותיה, הן פוגשות יום יום בעמדות המציעות חופש בחירה אישי, לבין חברה הפועלת לפי מערכות התייחסות משפחתיות וקבוצתיות, הדורשות בחירה בהתאם למוסכמות חברתיות.

אני מקווה שבשיעורים נוכל לפגוש את עצמנו, כל אחת לעצמה וכולנו ביחד, ולראות מה קורה לבחירות שלנו, ליכולת לבחור בכל רגע רגע בחירה בהירה ופשוטה, כאשר אנו מציעות את הגוף כמרחב בחירה.

שיהיה לכולנו בהנעה ובהצלחה!

אורלי اورلي Orly

פרויקט חדש בא לחורה

נעים מאוד! צ'רפנא!

שמי אורלי אלמי ו'ירשתי' את הבלוג הזה ממשה בלמס האחד והיחיד, שהפעיל את פרויקט 'אמן בקהילה' במשך ארבע שנים בחורה והגה ויצר את הבלוג כחלק מהפרויקט.

השנה, אני שמחה מאוד לפתוח פרויקט חדש וחדשני, בשם 'רקדן (ובמקרה שלי רקדנית) בקהילה'.

זהו פרויקט חדש של משרד התרבות המשלב יוצרות ויוצרים בתחום המחול בישובים שונים ברחבי הארץ, תוך מתן תשומת לב לישובים המרוחקים מהמרכז הכלכלי, הגיאוגרפי והתרבותי-אומנותי של ישראל.

בבלוג אעלה הגיגים, רעיונות, תובנות ומחשבות מהעבודה בחורה, ולעיתים גם מידע על הפעילות ואולי גם תמונות.

בתקופה הקרובה אציג גם מידע נוסף על התכנית בכלל ועל התכנית בחורה בפרט.

הצטרפו אלי למסע מרתק בתנועה ובמילה,

Thanks תודה شكرا,

אורלי اورلي Orly

התערוכה "פרסונה בכפר" תפתח ב-11 ביוני 2015 בגלריית תאטרון הפרינג' בבאר שבע

בסוף שנה גדושה בפעילות מציגים חברי קבוצת האמנות בחורה את התערוכה "פרסונה בכפר" הכוללת שלושה עשר צילומים ושתי מסכות. אם נספיק לסיים את ההכנות יתקיים בערב הפתיחה מיצג של הקבוצה ברחבת תאטרון הפרינג'. לא מבטיחים.

בהמשך הפוסט, 2 תמונות מתוך התערוכה וטקסט התערוכה בעברית. בקטלוג הוא מופיע גם בתרגום לערבית.

פרסונה בכפר

בסוף 2014 סיפרתי באחד משעורי הציור בחורה, שקראתי על נערה אחת, שבני משפחתה מפצירים בה לעבור ניתוח לקיצור קיבה. נערה רגילה עם מבנה גוף קצת מלא שסביבתה החליטה שהיא שמנה מדי. הבנות ששמעו את הסיפור התקוממו. הן הרגישו שנעשה לנערה עוול, שזוהי רשעות לאלץ אותה לעשות ניתוח כשהיא בריאה לגמרי. הן דרשו שבני משפחתה יאהבו אותה ויקבלו אותה כפי שהיא. בקבוצתנו, שהייתה מורכבת אז רק מבנות, נגע הסיפור בקצוות העצבים החשופים ויצר תגובה.

הסיפור נוכח בתערוכה כמרכיב מיתולוגי בעל תוכן רגשי וחברתי, אבל אינו מופיע בעבודה באופן ישיר. התערוכה מציגה צילומים שבמרכזם מופיעות מסכות שפותחו במשך כמה חודשים לצד מסכות מקוריות אחדות. חלק מהמסכות הן ייצוגים דמוניים של גברים, שהתגלגלו מהדמויות של הסיפור המקורי: האב, האח, הרופא, וחלקן מייצגות בת או אם. הזהות המגדרית של רבות מהן התבררה רק מתוך היחסים שעוצבו מול המצלמה. בחלק מהתמונות מופיע הגוף הנשי כשהוא מעוות ובעבודות אחרות מופיעה אישה צעירה בהקשר מסורתי, כשהיא לומדת לבשל או לצדו של גבר בעמדה עדיפה. כל אלה הם מבטים על מקומה של האישה בהקשר פרטי וחברתי.

עם זאת הצילומים אינם מתמסרים לפרשנות בקלות. הם כוללים סימנים רבים של הסביבה שבה צולמו ושל הזהויות המתקיימות בה, כך שעל אף הממד המיתי שמחדירות המסכות לצילומים, הם גם ריאליסטיים מאד. העבודות צולמו במרחבים שבהם מתרחש היומיום: ברחוב, בחלל ציבורי מסורתי המשמש את גברים (שיג) ובחדרים פרטיים. הדמויות עטויות המסכות המופיעות בכפר הופכות ל"פרסונה בכפר". הן יוצרות מפגש עם ילדים ומבוגרים, מעוררות  סקרנות, פנטזיה, חרדה וצחוק. חלק מהתושבים הופכים בעצמם לשחקנים במחזה המצולם ויוצרים זיקות חדשות בין המסכות והמציאות.

"פרסונה" הוא שמה היווני של המסכה ששימשה את התיאטרון של יוון העתיקה. המובן המקורי של השם, משמר את כוחה של המסכה בהגברת קולו של השחקן. חברי קבוצת האמנות של חורה משמיעים קול באמצעות אמנות. אמנות שכמו המסכה משמשת בתפקיד כפול של הסתרה ושל גילוי.

משה בלמס

התערוכה "ציורי חורה" תפתח ב-31.5.2014 בשעה 13:00

תערוכת האמנות "ציורי חורה" תפתח בשבת ה-31.5.2014 בשעה 13:00 במרכז הקהילתי חורה

נעילה 29.6.2014

אוצר התערוכה: משה בלמס , טל : 0545959841, moshebalmas(at)gmail.com

התערוכה "ציורי חורה" שתפתח בסוף מאי 2014 מציגה ציורים שצוירו בחורה על ידי 14 אמנים ישראלים.

12 מתוכם הם אמנים שהזמנתי לשהות של יומיים-שלושה שהוקדשו לציור מהתבוננות, של הנופים והאנשים בכפר הבדואי חורה. עוד ישתתפו בתערוכה דלאל אלסראיעה בת 14 תלמידת המרכז לאמנות בחורה וציירת מוכשרת וגם אני.

האמנים שהו בחורה בשני מחזורים שהתקיימו באפריל ובמאי 2014. במשך שהותם ציירו ברחובות, בחצרות הבתים ובמרכז האמנות בחורה, נפגשו עם תושבים ועם תלמידי מרכז האמנות ועוררו עניין וסקרנות רבה. התושבים בחורה קיבלו את האמנים בחביבות רבה התענינו ביצירתם ובחייהם כאמנים וסיפרו על חייהם בחורה. אני מקווה כי התערוכה תמשוך מבקרים רבים מבין התושבים בחורה ותרחיב את מבטם על המקום שבו הם חיים.

חלק מאמנים שהגיעו לחורה ובמיוחד חמש האמניות של קבוצת "הברביזון החדש" מרבים לצייר במרחב הציבורי מתוך רצון לחלץ את השיח האמנותי מעולם האמנות שהוא לעתים קרובות מסוגר ואליטיסטי. פעולת הציור ברחוב כקבוצה יוצרת מפגש ושיחה המרחיבים את קהל האמנות ומעשירה את השיח אודות האמנות ואת שפת הציור עצמה.

העבודה המאומצת שנעשתה בחורה הניבה עשרות ציורים מרהיבים בטכניקות שונות שחלקם העיקרי יוצג בתערוכה.

האמנים המשתתפים:

איריס סינטרה, בועז נוי, נעם ונקרט, לריסה מילר, יונת סינטרה, אילן דותן, משה בלמס, דמיטרי מריינגוף, דלאל אלסראיעה

קבוצת "הברביזון החדש" : נטליה זורבוב, אסיה לוקין, אנה לוקשבסקי, זויה צ'רקסקי, אולגה קונדינה

מרכז האמנות פועל בחורה זו השנה השלישית במסגרת תכנית "אמן בקהילה" בשיתוף משרד התרבות ומתנ"ס חורה. במהלך השנים הקודמות השתתפו תלמידי המרכז בתערוכות אמנות בחורה בתל אביב ומרכז ג'ו אלון בנגב. מרכז האמנות פועל לקידום תחום האמנות בחורה ולקידום דיאלוג אמנותי ותרבותי בין תושבי חורה וקבוצות אחרות . התערוכה הנוכחית היא הפעם הראשונה בה מתקיימת תערוכה של אמנים ישראלים בחורה.

 

 

חורה מצטיירת

בסוף השבוע האחרון התארחו במרכז אמנות חורה חמש הציירות המופלאות של קבוצת הברביזון החדש ליומיים אינטנסיביים של ציור בכפר

נטליה זורבוב, אסיה לוקין, אנה לוקשבסקי, זויה צ'רקסקי, ואולגה קונדינה נענו בהתלהבות להזמנתי להגיע לחורה ולצייר את הנופים והאנשים ביישוב. הגענו לחורה ביום רביעי בצהריים ברכב עמוס ציור ובדים והאמניות נגשו מיד לעבודה.

בסשן הראשון ציירו את סונדוס ודלאל, שתיים מהתלמידות המצוינות של המרכז שציירו וצילמו גם הן. מיד אח"כ יצאנו לצייר ברחוב ועבדנו ממש עד אור אחרון. חצי היום הראשון של היום השני הוקדש לבדים הגדולים. הבנות בחרו כמה נקודות שרצו לצייר מהם ועבדו שעות רבות תחת השמש הקופחת עד שהשלימו את הציורים שלהם. בחצי השני של היום חיפשנו נקודות מבט אינטימיות וקרובות יותר. התושבים המקסימים של משפחות אבו שולדום ואלהואשלה קיבלו את הציירות בשמחה לתוך חצרותיהם ובתיהם, הגישו שתיה קרה ופירות דיגמנו והתענינו.

בעיני זה היה מפגש מרתק של אמנות עם מקום ועם קהילה ומפגש בין תרבותי מרתק. הציירות עבדו באמצע הרחוב, בחצרות ובלב הכפר. הן שוחחו עם התושבים, ציירו אותם וענו לשאלותיהן על אמנות ועל החיים שלהן כאמניות. נוכחותן הפכה מהר מאד לשיחת הכפר, התושבים הוחמאו מהעניין של האמניות בכפר ובתושבים והיו גאים בעובדה שחורה מצטיירת.

בהפסקות המנוחה והאוכל שוחחנו על הציורים ועל המהלך הלא מובן מאליו: לצאת החוצה מהסטודיו ולצייר ברחוב. עבור אמניות שמודעות למגמות בזירה האמנותית, הן יודעות כי המהלך הזה מעורר תמיהה וביקורת. האם מדובר בריגרסיה לציור תמים או במהלך מתוחכם של אמניות שכבר ביססו את עצמן וחוזרות לנקודת האפס של ההתנסות בציור כמו סטודנטיאלי? כשרואים אותן מציירות השאלה הזו כמעט ואינה רלוונטית. הן מציירות מתוך רעב לעוד דמות ולעוד זווית. מתוך עניין לשפר את ההתבוננות שלהן ואת המראה של כל ציור, בשאיפה לקומפוזיציה מוצלחת לבחירת צבעים מדוייקת ולעוד רגע של חיים שהן מחלצות משוליותו. הן יושבות על המדרכות, מתלכלכות ועובדות קשה בלי להתמהמה, בלי לחכות להשראה, ללא לבטים, מציירות כאילו ביקשו להיות בפשטות "מכונות ראיה". רק מתוך שפלות האגו והעבודה הקשה המניחה בצד את השיח הפנים אמנותי, הן יכולות לחלץ את עצמן כדי לשמש המדיום שדרכן מופיעים האנשים והנופים של חורה לראשונה בציור. זהו מהלך ערכי שמסמן אולי את התפתחותו של הציור הזה לציור חברתי במהותו.

הביקור בחורה הוא הביקור השני של אמנים מין החוץ בשבועיים האחרונים. לפני כמה ימים ביקרה בחורה האמנית השבדית שרה מאייר. השתתפה בשיעור עם ילדי המרכז וצילמה בכפר תמונות  שיעזרו לה לצייר את חורה כשתחזור לסטודיו שלה בשטוקהולם. בשבועות הקרובים צפויים לעבוד בחורה אמנים ישראלים נוספים שישתתפו בתערוכה הצפויה להתקיים בסוף מאי, שבמרכזה חורה ואנשיה.

---